ע"פ 747/96

בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

בפני:נ כבוד השופט ע' זמיר

המערער:ב אברהם רחמני

נגד

המשיבה:ו מדינת ישראל

פסק-דין

זהו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בתל אביב, בשבתו כבית משפט לתעבורה,  מיום 18.4.96, לפיו הורשע המערער בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המהירות  המרבית המותרת (בניגוד לתקנה 54(א)(4) לתקנות התעבורה, תשכ"א1961-).

המערער טען, כי הרשעתו נסמכת על מדידותיו של מכשיר למדידת מהירות, אשר אמינותו  לא הוכחה, ועל כן אין לסמוך את הרשעתו על תוצאות שאינן אמינות. עוד טען המערער,  כי לא הוכחו תקינות המכשיר, הפעלתו כיאות, ומיומנותו של המפעיל. מטעמים אלה,  טוען המערער, כי יש לזכותו. לחילופין, טוען המערער כנגד חומרת העונש שנגזר עליו.

בכתב האישום שהוגש נגד המערער נטען, כי המערער נהג בדרך עירונית – ושבה מהירות  הנסיעה המרבית המותרת היא 60 קמ"ש – במהירות של 86 קמ"ש. מהירות נסיעתו זו של  המערער, בגינה הורשע כאמור, נמדדה באמצעות ממל"ז – מד מהירות לייזר (להלן:נ  ממל"ז).

בביהמ"ש קמא, כפר המערער בעובדה זו, לפיה נסע במהירות של 86 קמ"ש, וטען כי אין  במדידת הממל"ז כדי להוכיח עובדה זו. לטענתו, לא הוכח כי הממל"ז הוא מכשיר מדידה  כזה, אשר ניתן לסמוך על תוצאות מדידותיו. עוד טען המערער בביהמ"ש קמא, כי לא  הוכחו כישוריו של השוטר, שביצע את המדידה בפועל, בהפעלת הממל"ז:ב כי לא הוכחה  תקינותו של המכשיר הספציפי באמצעותו נמדדה מהירות נסיעתו:ו וכי לא הוכח שהפעלתו  של המכשיר התבצעה לפי הנהלים.

ביהמ"ש קמא התייחס בפסק דינו לטענותיו האמורות של המערער – הן לטענותיו בעניין  אמינותו של הממל"ז, והן לטענותיו בעניין אופן הפעלתו – וקבע, בהסתמכו על פסק הדין  בעניין מדינת ישראל נגד שקלים הרצל (ת"פ 5-412627-1, מיום 3.12.96, לא פורסם) ועל  פסק הדין בעניין בראונשטיין (ע"פ 3545/90, פד"י כרך מ"ו, חלק חמישי, עמ' 40),  בהתאמה, כי מכשיר הממל"ז הינו מדויק ואמין, וכי לא נפל כל פגם בדרך הפעלת המכשיר  (דהיינו:נ מכשיר הממל"ז היה תקין ומכויל כהלכה; השוטר המפעיל היה מיומן בהפעלת  הממל"ז ומוכשר לכך; ומכשיר הממל"ז הופעל כיאות ע"י מפעילו). בכך, דחה ביהמ"ש  קמא, את טענותיו של המערער כולן (הן לעניין אמינותו של מכשיר הממל"ז, והן לעניין אופן הפעלתו של המכשיר).

על התביעה, המבקשת לבסס את הרשעתו של נאשם בעבירה של הנהיגה במהירות העולה  על המהירות המרבית המותרת – מקום שרכיב המהירות בעבירה זו מוכח על ידי מכשיר  מדידה אלקטרוני כלשהו – מוטלים שני נטלים עיקריים:ב

הנטל האחד, הוא הנטל להוכיח כי סוג המכשיר שבו מדובר מוכר ככזה המספק ראיות  קבילות. דהיינו, על התביעה להוכיח – אם באמצעות ראיות המובאות בפני ביהמ"ש בעניין  שבפניו, ואם באמצעות פסיקה קודמת (שהרי מקום שביהמ"ש כבר הכירו במהימנות  ממצאים מדעיים של סוג מכשיר מסוים, לא תידרש הבאת ראיה קונקרטית באשר  לקבילותם; ראה:ו ת"פ (י-ם) 0-527722-3, פ"מ כרך תשמ"ד, חלק שלישי, עמ' 177) – את  אמינותו של המכשיר ואת קבילות ממצאיו באופן עקרוני.

הנטל השני, הוא הנטל להוכיח את התקיימותם של הכללים, אשר הותוו בפסק הדין בעניין  בראונשטיין, כללים הנוגעים לאופן הפעלתו של המכשיר:נ הדרישה הראשונה בעניין זה  היא הוכחת תקינותו של המכשיר האלקטרוני, אשר על סמך מדידותיו מבקשת התביעה  להרשיע את הנאשם. מכשירים מן הסוג המדובר, מעצם טיבם נוטים לקלקולים ולסטיות,  ולכן חובה על המדינה להראות כי המכשיר, אשר על סמך מדידותיו היא מבקשת להרשיע,  אכן היה תקין ומכויל בעת שהראה כי הנהג עובר על המהירות המותרת; הדרישה השנייה  היא הוכחת הפעלתו של המכשיר, בעת ש"לכד" את הנהג העבריין, בידי מפעיל מיומן,  שהרי הפעלתו של מכשיר מסוג זה דורשת מיומנות, וחובת המדינה להראות כי אדם מיומן  הוא זה שהפעיל את מכשיר המדידה; הדרישה השלישית היא הוכחת ההקפדה על כללי  ההפעלה של המכשיר, וזאת מכיוון שהמכשירים מן הסוג המדובר הם מכשירים רגישים,  שמדידותיהם יכולות להיות מושפעות מגורמים שונים. בכדי להתגבר על גורמים אלה,  ובכדי להבטיח את דיוק המדידה, חייב המפעיל לשמור על שורה של כללים, ועל המדינה  להוכיח כי כללים אלה נשמרו בפועל (ראה:ב ע"פ 3545/90, בראונשטיין נגד מדינת ישראל,  פד"י כרך מ"ו, חלק חמישי, עמ' 40 בעמ' 45).

ויש להדגיש, כי יש מקום להחלת הכללים הנוגדים לאופן הפעלת המכשיר, כפי שאלה  נקבעו בפסק-דין בראונשטיין הנ"ל, רק לאחר שנקבע כי סוג המכשיר שבו מדובר מוכר  ככזה המספק ראיות קבילות. כלומר, תחילה על ביהמ"ש לקבוע כי המכשיר עצמו הינו  אמין, כי המכשיר "מסוגל" – עפ"י אמינותו ותפקודו – לספק את הנתונים הנכונים  והדרושים המהווים את הראיה – וכי המידע שמספק המכשיר הוא – באופן עקרוני – ראיה  קבילה בביהמ"ש, ורק לאחר קביעה זו יש לבחון האם, במקרה הספציפי המובא בפני  ביהמ"ש, התמלאו התנאים הקבועים בעניין אופן ודרך הפעלת המכשיר.

כאמור, ביהמ"ש קמא קבע בפסק דינו, כי עלה בידה של התביעה לעמוד בשני הנטלים  האמורים, דהיינו:ו הוכחו בפניו הן אמינותו של המכשיר וקבילות ממצאיו באופן עקרוני,  והן קיומם של התנאים הנוגעים לאופן הפעלתו של המכשיר. המערער מכוון טענותיו כנגד  שתי קביעותיו אלה של ביהמ"ש.

אמינותו של מכשיר הממל"ז וקבילות ממצאיו:נ ביהמ"ש קמא התייחס לעניין אמינות  תוצאות הממל"ז, בקובעו בפסק הדין כך:ב

"התביעה הגישה את ראיותיה לבית המשפט, כאשר עמדתה המוצהרת והברורה  הייתה כי המכשיר אכן מתאים לתפקיד אשר לשמו נוצר, והוא מודד את אשר הוא  מתיימר למדוד – מהירות הנסיעה של כלי רכב… אני עצמי נדרשתי, באריכות,  לבחינת נתוני המכשיר, דרך הפעלתו, הן בשאלת תקינות המכשיר ומהימנות המכשיר ב- ת"פ 5-412627-1 מדינת ישראל נגד שקלים הרצל, של בימ"ש  השלום (תעבורה) בת"א מיום 3.12.95. בקליפת אגוז אציין כי המכשיר אותו  מפעילה המשטרה, הפועל בשיטת הלייזר, הינו תקין ואמין, וכך – היה הווה  ועתיד – כל עוד לא תובא ראיה ניצחת אשר יהיה בה כדי לפגום ולכרסם  באמינות המכשיר". (ההדגשות שלי – ע' ז').

מדברים אלה עולה, כי – ככל שראה זאת ביהמ"ש קמא – הממל"ז הינו מכשיר שעמד כבר  במבחן המשפטי, והוכר כמכשיר המספק ראיות קבילות (בהתקיים, כמובן, תנאים  מסוימים). ביהמ"ש קמא איזכר בפסק דינו הנ"ל תיק קודם, שבו נקבעו אמינות מכשיר  הממל"ז וקבילות תוצאות מדידותיו, ועל הכרה משפטית זו בממל"ז, כמכשיר המספק  ראיות קבילות, נסמך ביהמ"ש קמא בפסק דינו.

טענתו של המערער מכוונת כנגד הכרה משפטית זו, כשלגרסת באי כוחו טרם נקבעה  בפסיקה אמינותו של מכשיר הממל"ז וקבילות תוצאות מדידותיו.

אם כן, השאלה היא, בעצם, האם קמה כבר בפסיקה חזקה שבעובדה, לפיה מכשיר הממל"ז  אכן מאפשר מדידת מהירותו המדויקת של רכב נוסע (כפי שטוענת המדינה – המשיבה), או  שמא טרם קמה חזקה שכזו (כפי שטוען המערער)?

נראה לי, כי דינה של טענת המדינה להתקבל, וכי אכן נוצרה חזקה שבעובדה, בכל הנוגע  לאמינותו של מכשיר הממל"ז וקבילות תוצאות מדידותיו.

התביעה – כאשר ביקשה, במספר מקרים, להסתמך על תוצאות מדידת הממל"ז, כראיה  המסופקת ממכשיר שטרם זכה להכרה מפורשת בפסיקה, כמכשיר אמין שממצאיו קבילים –  הוכיחה, תוך עיגון בראיות והסמכות על עובדות, כי המדובר במכשיר אמין ומדויק,  המופעל על סמך עקרונות מדעיים שאינם שגויים, וכי אמיתות ממצאיו מוכחת.  לביהמ"ש קמא סופקו – במספר מקרים שונים – הסברים בדבר השתתת הראיה המדעית על  עקרון או על תגלית מדעיים, הסברים אשר מוכיחים את אפשרותו של הממל"ז לספק  תוצאות מהימנות. לפיכך, בצדק קבע ביהמ"ש קמא כי מכשיר הממל"ז אכן מתאים לתפקיד  אשר לשמו נוצר, וכי המכשיר מודד במדויק את אשר הוא מתיימר למדוד, את מהירות  הנסיעה האמיתית, הנכונה והמדויקת של כלי רכב. בפסק דינו של בימ"ש השלום (תעבורה) בתל אביב, בת"פ 4-418398-6,  מיום 18.6.95, נקבע כי:ו

"מד מהירות לייזר מודד מהירות של עצמים נעים (בין המתקרבים למכשיר ובין  המתרחקים ממנו)… המכשיר הינו אמין ומדויק…".

וכך גם בפסק דינו של בימ"ש השלום (תעבורה) בתל אביב, בת"פ 4-418814-2,  מיום 20.8.95, נקבע כי:נ

"מן החומר שהובא בפני ומדברי העד המומחה, עולה אכן, כי המכשיר (מכשיר  הלייזר- ע' ז') אמין".

אמנם, בשני מקרים אלה זיכה ביהמ"ש מחמת הספק את הנאשמים שהובאו בפניו, אך זאת  מטעמים הקשורים באופן הפעלת המכשיר בלבד. לעניין אמינות המכשיר, קבע  ביהמ"ש קמא, כממצא עובדתי (שעומד בתוקפו חרף זיכוי הנאשם) – בשני פסקי הדין  שלעיל, ולאחר שהובאו בפניו ראיות לעניין זה – כי מכשיר הממל"ז משמש את הפונקציה  שלשמה נועד (מדידת מהירות נסיעה של כלי רכב), וכי מכשיר זה מבצע את תפקידו  בצורה מהימנה ומדויקת.

בפני ביהמ"ש, אשר תחת ידיהם יצאו פסקי הדין האמורים, נשמעה עדותו של רפ"ק יחיאל  בן יאיר, כעד מומחה לעניין אמינות המכשיר. רפ"ק בן יאיר הסביר ופרט בפני ביהמ"ש,  באריכות רבה – הן בעדותו בעל פה, והן במסגרת חוות דעת מומחה שערך – את עקרון  פעולת המכשיר, את העיקרון המדעי שעל בסיסו מושתתת הראיה המדעית, ואת אפשרותו  של הממל"ז לספק תוצאות מהימנות. על סמך הסברים אלה, קבעו ביהמ"ש את אמינותו  ומהימנותו של הממל"ז ואת קבילות תוצאות מדידותיו.

טוענים באי כוחו של המערער, כי רפ"ק בן יאיר אינו עד מומחה לעניין אמינותו של  הממל"ז, ועל כן לא יכולה הייתה עדותו לשמש ליצירת חזקה שבעובדה בכל הנוגע,  לאמינותו של מכשיר הממל"ז. לשם בירור שאלה זו, של היקף מומחיותו של רפ"ק בן יאיר,  התיר ביהמ"ש, בהחלטתו מיום 2.7.96 – וזאת גם בהסכמת באי כח בעלי הדין – את שמיעת  עדותו של רפ"ק בן יאיר בנושא זה בשלב הערעור.

וכך העיד רפ"ק בן יאיר:ב

"אני מכיר את עקרונות המכשיר והפעלתו. אני יודע כיצד המכשיר מגיע מבחינת   פנימיותו וסדר הפעולות שהוא עושה, לתוצאה שהוא מגיע אליה… אני בהחלט  יכול, עפ"י השכלתי ונסיוני להגן על אמינותו של המכשיר."  (עמ' 5-4 לפרוטוקול).

באי כוחו של המערער הפנו לרפ"ק בן יאיר שאלות רבות הנוגעות להתמצאותו ב"קרביו"  של המכשיר ובפעילותו הפנימית. לשאלות אלה אין ולא כלום עם מומחיותו של העד  בעניין אמינות המכשיר. די לו לביהמ"ש שהעד המעיד בפניו – ואשר עדותו נמצאה מהימנה  – מתמצא בעקרון המדעי שעליו מושתתת הראיה המדעית ובעקרון פעולת המכשיר, ושיכול  אותו עד לשכנע בעדותו את ביהמ"ש בדבר יכולתו של המכשיר", המתמצא בכל פרט ופרט  שבו, שהרי לא ייתכן, למשל, שלשם הוכחת אמינותו של מכשיר הקלטה, יידרש העד  המומחה להסביר מהי הטכניקה המסובבת את סליל ההקלטה בתוך המכשיר. רפ"ק בן יאיר  הוא העד המומחה הרלוונטי להוכחת אמינות מכשיר הממל"ז, ומשנשמעה עדותו – אשר  נמצאה מהימנה על ידי ביהמ"ש, ואשר לא נסתרה על ידי ההגנה – הרי שאמינותו של  מכשיר הממל"ז וקבילות תוצאות מדידותיו הוכחו.

ובהקשר להנ"ל, ראוי לציין ולהדגיש, כי העד רפ"ק בן-יאיר עשה על בימ"ש זה רושם אמין  ומהימן, ועדותו מקובלת עלי.

אין צורך לומר גם כי העד הנ"ל נתקבל גם ע"י בימ"ש קמא כעד אמין ומהימן, ועל כך כבר  נאמר בפסה"ד לעיל.

החזקה שבעובדה לעניין אמינותו של מכשיר הממל"ז קיימת גם בפסיקה האמריקאית.  מכשיר הלייזר (הממל"ז), המיוצר בארה"ב, הוכר בארץ מוצאו כמכשיר אמין, המספק  תוצאות קבילות כראיות.

בפסק הדין בעניין מדינת ורמונט נגד ג'ון ס. לפונד ואח', מיום 15.5.92, נקבע כך:ו

"בית המשפט מוצא שמכשיר ה- 20.20 TLI מסוגל למדוד ולקבוע בדיוק  ובאמינות מהירות של רכבים… מכשיר ה- 20.20 TLI המתפקד כשורה מסוגל למדוד בצורה אמינה ולציין את מהירות רכב המטרה". מסקנות זהות נקבעו גם בפסק הדין בעניין מדינת קולורדו נגד קורי ויליאם פלטלי (מיום 20.3.92) ובפסק הדין בעניין דויד אליס גולדסטיין נגד מדינת מרילנד (מיום 7.9.95).

לאור כל האמור, הרי שניתן לומר כי קמה חזקה שבעובדה, לפיה מכשיר הממל"ז הוא אכן  מכשיר כזה, אשר ניתן למדוד באמצעותו – באופן אמין ומדויק – את מהירותו של רכב נוסע,  ואשר תוצאות מדידותיו הן ראיות קבילות.

בימ"ש זה, בפסק דינו בעניין אורי קופלמן (בתיק ע"פ 584/96), מיום 13.6.96, זיכה את  המערער מהרשעתו בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המהירות המרבית המותרת,  בקובעו כך:נ

"… חובה על התביעה להראות ולשכנע כי המכשיר – מסוגו של המכשיר המדובר  באישום זה או אחר – לא רק שהינו תקין ושהוא הופעל, במקרה המסוים, כנדרש  וע"י מפעיל מיומן, אלא – וזאת היא החובה הראשונה – להראות את מסוגלותו  ויכולתו של המכשיר למדוד מהירות נסיעתו של רכב עפ"י קמ"ש, וזאת בצורה  מדויקת.  רק לאחר שהתביעה תוכיח, בצורה מדעית (ע"י מומחה מתאים – מומחה להנדסה  אלקטרונית או מומחה לטכנולוגיה אלקטרונית) או בכל דרך קבילה אחרת, כי  הממל"ז אכן הינו מכשיר שבמהותו הינו מסוגל ויכול למדוד מהירות רכב עפ"י  קמ"ש, וזאת תעשה במספר מסוים של מקרים, רק אז יהיה ניתן לומר שקמה חזקה  שבעובדה שמכשיר הממל"ז אכן כזה הוא שניתן לבדוק באמצעותו – והוא מסוגל  לכך – את מהירותו המדויקת של רכב נוסע.  כל עוד ולא נעשה הדבר ולא נקבעה חזקה שבעובדה כנ"ל, הרי אם לא הוכיחה  התביעה – בעניין מסוים זה או אחר – את מסוגלותו ואפשרויותיו של המכשיר, כי  אז לא מילאה התביעה את כל המוטל עליה בהבאת מירב הראיות כדי להוכיח  את אשמת הנוהג (לו מיוחסת מהירות מופרזת) מעבר לכל ספק סביר…  בהעדרה של קביעה עקרונית, המכירה בממל"ז כמכשיר אמין, המספק תוצאות  שהן ראיות קבילות, אין לעשות שימוש בתוצאות מדידות המכשיר לצורך הרשעת  נאשם".

קביעתו הנ"ל של בימ"ש זה, כאילו לא נוצרה עדיין חזקה שבעובדה בעניין מסוגלותו  ויכולתו של הממל"ז למדוד במדויק מהירות רכב נוסע, נעוצה בטעם הפשוט  שהמדינה-המשיבה לא הציגה בפניו – באותו משפט – (כפי שעשה בא כח המדינה במקרה  הנדון שבפנינו) את אותה פסיקה שבה, לטענתה, נוצרה החזקה שבעובדה האמורה. באותו  עניין (עניין קופלמן הנ"ל), לא איזכר ביהמ"ש קמא כל תיק קודם, שבו נקבעו אמינות  מכשיר הממל"ז וקבילות תוצאות מדידותיו, וגם המדינה – כמשיבה שם בערעור – לא  הפנתה לאותה הכרה משפטית בממל"ז, כמכשיר המספק ראיות קבילות, עליה נסמכה היא  בטענותיה. בעניין הנדון עתה בפנינו, הרי שהן בפני ביהמ"ש קמא, והן בפני ביהמ"ש  שלערעור, עמדה הפסיקה, אשר ממנה נלמד כי הממל"ז עמד במבחן המשפטי, והוכר  כמכשיר המספק ראיות קבילות. לאור החומר המשפטי שהוצג בפני ביהמ"ש וגם לאור  עדותו הנוספת של רפ"ק בן-יאיר בביהמ"ש שלערעור, הרי שניתן לומר כי הממל"ז מוכר  באופן עקרוני כמכשיר אמין, המספק תוצאות שהן ראיות קבילות, וכי ניתן לעשות שימוש  בתוצאות מדידות המכשיר לצורך הרשעת נאשמים (כמובן, בהתקיימם של התנאים הנוגעים  לאופן הפעלת המכשיר). המדידה ותוצאותיה, כפי שמבצע המכשיר הנ"ל, הינה ראיה  קבילה.

משנדחתה טענתו של המערער, בעניין אמינות מכשיר הממל"ז וקבילות תוצאות מדידותיו,  יש לפנות ולבחון את טענותיו, בעניין אופן הפעלתו של מכשיר הממל"ז הספציפי, שעל  סמך מדידותיו בקשה התביעה להרשיעו.

אופן הפעלת מכשיר הממל"ז:ב כאמור, פסק הדין בעניין בראונשטיין, שאוזכר לעיל,  מתווה כללים ברורים בעניין ביסוס הרשעה בעבירה של נהיגה במהירות העולה על  המהירות המרבית המותרת, מקום שרכיב המהירות בעבירה זו מוכח על ידי מכשיר מדידה  אלקטרוני. גם בענייננו – במקום שהרשעת המערער (הנאשם בביהמ"ש קמא) נסמכת על  מדידותיו של מכשיר הממל"ז – על התביעה להוכיח את תקינות המכשיר, את מיומנותו של  מפעיל המכשיר, ואת ההקפדה על כללי הפעלת המכשיר.

טענתו של המערער היא, כי ביהמ"ש קמא טעה בקובעו שהתביעה עמדה בהוכחת שלוש  הדרישות האמורות. ויאמר מיד, כי דינה של טענה זו להידחות.

ביהמ"ש קמא פרט בפסק דינו את הכללים שנקבעו בפסק הדין בעניין בראונשטיין, וציין  כיצד עמדה התביעה בדרישה הקבועה בכל כלל וכלל. קביעותיו של ביהמ"ש קמא בעניין  זה – אשר מעוגנות היטב בחומר הראיות שהיה בפניו – בדין יסודן, ואין אני מוצא צורך  לחזור עליהן.

עם זאת, מוצא אני לנכון להעיר הערת הבהרה, בעניין הוכחת אופן הפעלת המכשיר:ו טוען  המערער, בכתב ערעורו, כי ביהמ"ש קמא "טעה בקובעו כי אין צורך כי התביעה תוכיח כי  מפעיל המכשיר פעל לפי הנהלים אלא על ההגנה להוכיח כי לא כך היה", וכי ביהמ"ש  קמא "טעה בקובעו כי אין על התביעה להוכיח את נסיונו של מפעילו בהפעלת המכשיר"  וכו'.

בפסק דינו של ביהמ"ש קמא אין כל קביעה מעין זו שלה טוען המערער. ביהמ"ש קמא  לא העביר את נטל ההוכחה להגנה, להוכיח כי לא התמלאו הכללים שבפסק דין  בראונשטיין (כפי שטוען המערער), אלא ביהמ"ש קמא קבע – וכדין ובצדק עשה כן – כי  התביעה הביאה בפניו ראיות מספיקות להוכחת תקינותו של המכשיר, מיומנותו של  המפעיל וההקפדה על כללי הפעלת המכשיר, ומשלא הביאה ההגנה כל ראיות לסתור,  הרי שעמדה התביעה בנטל ההוכחה המוטל עליה בעניין אופן הפעלת המכשיר.

מן הקובץ עולה, כי הרשעתו של המערער מעוגנת היטב בחומר הראיות שהובא בפני  ביהמ"ש קמא, ולפיכך הרשעתו בדין יסודה.

לאור כל האמור, ערעורו של המערער בעניין הכרעת הדין נדחה.

מכאן, אפנה לערעור בעניין העונש.

ביהמ"ש קמא גזר את דינו של המערער לתשלום קנס בסך -500. ש"ח, ולפסילה מלהחזיק  או מלקבל רשיון הנהיגה לתקופה של חודשיים ימים. כמו כן, נפסל המערער מלהחזיק או  מלקבל רשיון נהיגה לתקופה של שלושה חודשים, וזאת על תנאי למשך שלוש שנים.  ביהמ"ש קמא הורה גם על הפעלה במצטבר של עונש פסילה מלהחזיק או מלקבל רשיון  נהיגה לתקופה של ארבעה חודשים, שנפסק בעבר על תנאי כנגד המערער. הערעור בעניין  גזר הדין נסב על העונשים כולם, ובייחוד על הפעלת העונש המותנה.

המערער הורשע בנהיגה במהירות של 86 קמ"ש, בדרך עירונית. אמנם, כפי שטוען  המערער, אין מהירות זו מן המהירויות החריגות ביותר בגינן מורשעים נהגים, ואולם עדיין  המדובר במהירות המסוכנת לנסיעה בדרך עירונית. נהיגה במהירות כזו דורשת עונש הולם  ומרתיע – ובייחוד כאשר המדובר בנהג שגליון הרשעותיו הקודמות "מכביד" – ואין לומר כי  פסילה לתקופה של חודשיים היא עונש חמור מידי. אשר להפעלת העונש המותנה, הרי  שבעניין זה אין לו למערער אלא להלין על עצמו.

לאור האמור, אין אני מוצא כל מקום להתערב בעונשו של המערער, כפי שזה נגזר על ידי  ביהמ"ש קמא.

הערעור, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין העונש, נדחה.

ניתן היום, 24.7.1996, והודע.

5129371

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח