נהיגה בשכרות-עונש- בין מאסר לזיכוי

 נהיגה בשכרות – עונש. מאסר או זיכוי מלא? רוב עורכי הדין יאמרו לכם עשו עסקת טיעון.

הפעם מדובר בפסק דין של כבוד השופטת שרית קריספין אברהם מבית משפט השלום בתל אביב.  השופטת הרשיע נהג (ממוצא אתיופי)  הנהגה בשכרות על  פי פלט ינשוף שהראה 375 מיקרוגרם ונתמך בטענת השוטרים שהנהג נראה רדום. טענותינו כאילו פלט הינשוף איננו שייך לנאשם ושאין להגיש תעודות של מיכל הגז באופן שהן עדות שמיעה לא קבילה נדחו על ידי השופטת. הדגשנו את מוצאו העדתי של הנהג רק בגלל שנטען כי שוטרים נוטים להיטפל לבני העדה האתיופית והנהג שהוא סטודנט למתמתיקה, שירת כלוחם בהננ"ל וראוי להיות וגדר מלח הארץ זוכה ליחס משפיל רק בגלל צבע עורו. לאחר הכרעת הדין דרשה התובעת לגזור על הנאשם "מאסר בפועל מאחרי סורג ובריח " ורק אחרי ויכוח קשה ונימוק פרוצדורלי על שלא דרשה כך מלכתחילה, חזרה בה מהדרישה.

כבוד השופט רענן בן יוסף קיבל את כל טענותינו. מבחינה משפטית הדגיש כי "המרד" שעושה פרקליט שמתעלם מראייה פסולה ואיננו חוקר את מי שהגיש אותה איננו מכשיר את הראיה. שופטת בית משפט השלום לתעבורה קבעה בטעות שאי החקירה מהווה הסכמה לתוכן המסמך. ואולם השופט ציטט את סעיף 56 לפקודת הראיות ודחה את ההסבר של שופטת התעבורה. הנאשם זוכה, לא לפני שהתביעה הכללית ניסתה שוב לטעון שהיה רדום  ודיבר לאט, ובמענה השיב לה כבוד השופט כי לפי זה אפשר היה לעמיד את הרמטכל בר-לב ז"ל לדין על שכרות שכן היה ידוע בדיבורו האיטי.

ובמילים פשוטות – זיכוי במקום מאסר מאחרי סורג ובריח.

פסק הדין מצורף לעיונכם.

זיכויים נוספים ועדכניים עמוד נפרד.

 

 


 

אולי עדיף להישאר בכלא

אינני מתלהב מפניות לבית המשפט העליון. לפני עשרים ושלושים שנה, הייתי מתאווה לכל עניין המגיע לשם. תמיד הדבר היה כרוך בעומק מחשבה. במאמץ אין קץ של ניסוח מעורר השראה ומזמין. רגע כניסתם של השופטים לאולם היה רגע של חרדת קודש, והדיון תמיד מחודד וכובש. למרבה הפלא, פסקי הדין היו קצרים למדי. שנים שלושה עמודים הספיקו כדי לתת כבוד לטיעוני הצדדים ולהכריע.

 היום, לא נעים לומר, אני עושה הכל כדי שלא אהיה נאלץ להגיע לשם. אין זה סוד שרבים מאד מרגישים כמוני. הרבה פחות נעים יהיה לפרט מדוע, ואם להיות כן ממש, עדיף לשתוק. מישהו עלול להבין לא נכון את דברי. והרי בית המשפט חשוב לנו  ויקר לנו ואין לו תחליף. אבל גם לא ראוי להתעלם מהמציאות.

 טעימה קטנה אך מרה כלענה טעמתי רק בימים אלה. אדם שזוכה בבית משפט השלום, הורשע בבית המשפט המחוזי, ובית המשפט העליון מצא שיש מקום לתת לו רשות ערעור – כלומר שטענותיו ראויות לבחינה מחודשת, וולכאורה יש בהן ממש – ביקש שיעכבו את המשך ריצוי עונשו. אדם כבן שישם שנה שבית המשפט גזר עליו 24 חודשי שלילת רשיון הנהיגה, וכבר ריצה שמונה מתוכם, ביקש את עיכוב יתרת העונש עד אשר יכריע בית המשפט בעניינו. מה יועיל לו אם בית המשפט יכריע בעוד שנה כי הוא זכאי? מה יועיל לו אם יחלפו שנים עשר חודשי פסילה והוא יידרש לעבור מחדש מבחני תאוריה ומבחן מעשי? מה יועיל לו הזיכוי אם בינתיים הוא סובל סבל כלכלי ואחר, שהרי הוא עצמו חולה ומטופל באם זקנה המצריכה הסעות?

 לדיון בפני כבוד השופט ג'ובראן, הופיע נציג פרקליטות המדינה לטעון. בטיעון המרכזי שלו הוא אמר שאסור לבית המשפט לעכב ביצוע אף פעם!!! לעולם! אם חס וחלילה יעוכב הביצוע במקרה אחד, כלומר במקרה הזה, יתרחש אסון כדבריו, והמוני נאשמים ידרשו אף הם עיכוב ביצוע…. לכן הוא ביקש שבית המשפט כלל לא יבחן את הנסיבות המיוחדות למקרה שבפניו!

השאלה לפי דעתו של הפרקליט איננה אם המבקש ראוי שיעתרו לו. השאלה היא מה יקרה אם יעתרו לו. מה יקרה אם חס וחלילה עוד כאלה שמגיע להם עיכוב יבקשו אותו….  הייתם מאמינים? הייתם מאמינים שבית המשפט הקשיב לדבריו ברוב קשב ושאל את הסנגור אם יש בידו להפנות לתקדימים שכנגד?

אלו לטעמי טיעונים אלימים. טיעונים המתנכרים לכבוד האדם ולחירותו. טיעונים המקדשים ענישה באשר היא ומבקשים להכות בנו כולנו כצה שיותר ויהי מה, לתפארת "ניצחון" התביעה. טיעונים ההופכים את הפנייה לבית המשפט למיותרת מראש!

 לפני שהשבתי לו אמרתי לכבוד השופט ג'ובראן, כי הפרקליטות מכשילה את בית המשפט בעצת אחיתופל, וגורמת לו להחליט החלטות שמחזקות את המגמה הקיימת של ירידת אמון הציבור בבית המשפט. איך יכול בית משפט לומר אני לא נעתר לבקשות אף פעם לעולם? הציבור רוצה לתת אמון בשופט, בשיקול דעתו, ולדעת שהשופט פתוח להחליט כך או כך על פי העניין!

 כבוד השופט פרש ללשכתו והבטיח לתת החלטה מאוחר יותר.

 רוב הקהל שנכח באולם ניגש אלי אחרי הדיון וביקש להביע את הערכתו והזדהותו עם הטיעון. אבל אני נאלצתי לומר להם שאני אינני מאמין שבית המשפט התרשם מדברי כמו שהם התרשמו. הייתי היחיד מבין הנוכחים שסבר שהבקשה לעיכוב הליכים תידחה…. היחיד שאמר – אינני אוהב להגיע לכאן. עצוב לי לדעת שעוד מעט קט כולכם תרגישו כמותי. בכלא.

 לא חלפו ימים אחדים והחלטה לקונית שאינה מכירה באף אחד מטיעוני קבעה שהבקשה נדחתה. בעיני רוחי שמעתי את צהלות השמחה במסדרונות הפרקליטות והתעצבתי בייאוש רב. דיווחתי עליה לנוגעים בדבר וידעתי שנוספו עוד כמה אזרחים שדעתם תעיב מעתה ואילך על קרנו של בית המשפט. שהחוויה האישית שלהם תופץ כמו זרעים של סביון ברוח.

 אינני אוהב עוד ימים בהם אני נאלץ לנסוע ירושלימה, לבית המשפט העליון.

 אני קורא בעיתונים את כל המהומה סביב המינויים שם, והפוליטיקה, ואת המעורבות של לשכת עורכי הדין, והכל נראה בעיני כל כך הזוי ומיותר. כל כך טפל. כל כך שולי! אף אחד לא מעז לומר את האמת. מנסים להשפיע על מנוי כזה או אחר כאילו יש בזה כדי לרפא אותנו מן החולי.

השינוי הדרוש בבית המשפט העליון איננו שינוי פרסונלי! איש מבין השופטים איננו פסול בעיני. גם אם דרוש פלורליזם  חברתי, ואינני בטוח כלל וכלל שהפלורליזם הזה מקודש כל כך. דרושים שופטים טובים. ושופטים טובים יש! כולם מוכשרים ויודעים את המלאכה היטב.

הרוח פסולה בעיני. אבדן הדרך פסול בעיני, הגישה פסולה בעיני. הניכור פוצע את ליבי. היעדר התקווה הורס אותי. נשמתי הושמה בכלא, ומועד קצוב לסבל אין!

 בינואר הקרוב קובצו להם כמה עניינים להכרעת בית המשפט העליון בענייני אכיפה בינשוף ובמדי המהירות. כל יום המקרב את הדיון משרה עלי עצב גדול יותר. הטיעונים המשפטיים והעובדתיים שבאמתחתי מצוינים. אז מדוע ברור לי כל כך שזה בכלל לא מספיק? מדוע אני רואה ברור כל כך שביום עבודה יעיל אחד יסיר בית המשפט העליון מעל שולחנו עניינים חשובים לפרט, ויעדיף עליהם את עמדת המדינה לפיה אסור להיעתר לאיש כי אחר כך עלולים רבים לבוא בעקבותיו? האם הטיעון הזה כשלעצמו לא מצדיק העמדת הפרקליט הטוען אותו לדין?

מדוע עדיף לי אולי לבקש מאחרים להתייצב שם במקומי, לבקש את סליחתו של הלקוח על שאינני מתייצב להגן עליו, שלא אחזה ואחווה בצפוי לי מכל, שלא אתייסר מול תקוות השוא? אולי עדיף לי להישאר בכלאי?

דוד קולקר

זיכויים מאשמת נהיגה בשכרות

זיכויים מעבירת נהיגה בשכרות הם רוטינה במשרדנו. רק בשבוע באחרון (ראשית נובמבר 2011) אני יכול למנות ארבעה כאלה, והפעם החלטתי לתת ללקט זיכויים "טרי" פרסום. זאת אני עושה בגלל דברים ששמעתי  כאילו ויתרנו במשהו או שכוחנו בעניין הזה תש.

בחרתי להביא כאן בכותרת את סיפורו של ח. מר ח. הואשם בנהיגה בשכורת. במבחני המאפיינים שלו הוא תואר כשיכור. שלושה שוטרים, מפעיל ינשוף וטכנאי המעבדה של משטרת ישראל לינשופים התייצבו לחקירה ועשו כל מה שהם יודעים כדי לשכנע את בית המשפט שח. הוא שיכור. ח. עצמו נבהל מהעצמה של הראיות, מהיחס העוין שהופנה כלפיו וכלפינו כל אימת שסרבנו להסדרי טיעון. הוא שמע וראה הרבה עורכי דין עושים. גם אחרי שהסיכומים כבר נכתבו איימו עליו מטעם התביעה בשנתיים פסילה ו"הסבירו" לו שהמקרה אבוד ומוטב לו לקבל הסדר של חודשיים פסילה בלבד.
אתם מתארים לכם לאיזה לחץ נפשי הוא נכנס ואיך מצאתי עצמי צריך לספוג את המתח הזה, ואת האחריות לומר אני בעד פסק דין!

בטרם הוקראה הכרעת הדין בקשה התובעת לברר אם אנו טוענים היום לעונש – שהרי ברור לה כי תהיה הרשעה.

פסק הדין המזכה, שהעתק ממנו מפורסם כאן, אומר כמה דברים חמורים על המשטרה ועל הניסיונות להוכיח את תוכן מיכלי הכיול באמצעים פסולים ועל ידי עדים שאין להם ידיעה באמת על מה הם מעידים. במילים אחרות לפי פסק הדין הזה הרשעה על פי ינשוף בלתי אפשרית ודין כל המואשמים בעצם לזיכויי.

זיכוי משכרות 550 מיקר' 30.11.11 כב' השופטת רחל טאובר ממחוז המרכז

זיכוי משכרות 30.11.11 כב' השופטת לאה שלזינגר-שמאי מחוז המרכז

29.11.11 פסק דין זיכוי לאדם כבן 75 שנה שסרב להתנהגות גסה של שוטרים ולא נשף. זיכויי!

פסק דין נוסף זיכויי מעבירה סרוב למתן דגימת נשיפה. 29.11.11 כבוד השופט דרורי

 

פסק דין מיום 28.11.11 זיכוי משכרות כבוד השופטת רות רז מבית המשפט מחוז המרכז בפתח תקווה.

פסק דין זיכוי מיום 24.11.11 של כבוד שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב רענן בן יוסף ההופך על פיו פסק דין של כבוד שופטת התעבורה שרית קריספין אברהם.
פסק דין זיכוי מיום 21.11.11 של כבוד השופט אלון אופיר מבאר שבע.

פסק דין זיכוי מיום 30.10.11 של כבוד השופט אריאל ברגנר – אשדוד 

פסק דין זיכוי, מיום 10.11.11 אחרי הרשעה בית משפט שלום (כב' השופט נהרי)שגזר 26 חודשי פסילה – כבוד השופו רענן בן יוסף, מבית המשפט המחוזי תל אביב – מזכה זיכויי מלא!

10/11/11 פסק דין  של כבוד השופט יציב מחיפה  מזכה את הנהג.

פסק דין זיכוי 9.11.11 של כב' השופט עופר נהרי, – תלאביב 

 פסק דין זיכוי מיום 27.10.11 של השופטת דלית ורד  מבית המשפט בתל אביב 

פסק דין זיכוי מיום 24.10.11 של השופטת לאה שלזינגר שמאי  מבית המשפט במחוז המרכז (בפתח תקווה). 
פסק דין זיכוי  מאשמת סירוב לתת דגימת שתן בחשד לשימוש בסמים, מאוגוסט 2011 של כבוד השופטת מגי כהן מבית המשפט לתעבורה מחוז המרכז בפתח תקווה.

ynet: המצלמות החדשות מושבתות

מצלמות המהירות החדשות מושבתות. למי תודה למי ברכה.

המשרד לבטחון פנים מעכב את השימוש במצלמות. הוא דורש הוכחה שהן אמינות. האשם מוטח בנו, הפרקליטים "עושי הצרות". לא עולה בדעתם שהחוק לא צריך לסבול הרשעת חפים מפשע בחסות מילת הקסם טכנולוגיה. המשטרה טוענת שיש אישור מכון התקנים. מכון התקנים מפריך ומכחיש את השקר הזה. מה האמת? סוכמה עיסקה לפיה יקבל מכון התקנים עשרות מיליוני שקלים תמורת אישור המכשירים, שישמש כסות עלה תאנה לחוק אמינות מכשירי אכיפה משטרתיים. במילים אחרות – קונים את האמינות בכסף, רוצים לחוקק חוק שיחליף את הצורך לתחזק ולהפעיל את המכשירים כראוי…

קופת המדינה המצפה למטח של מרשרשים נאלצת להתעכב. גם הוכחה המוצקה שהמצלמות הללו לא יביאו למניעת הקטל בדרכים או מזעורו, מתעכבת.  הפעם מגיעה לנו, הלוחמים למען החזרת השמירה על החוק באכיפה מעט נחת רוח: המשרד לבטחון פנים בלם את ההסתערות חסרת הרסן על האזרח, ודרש הוכחה שהמצלמות הן הוכחה שאפשר לסמוך עליה, ולא רק עוד נפנוף בפלאי הטכנולוגיה כדי למנוע מחשבה עצמאית ממבקרים ברי דעת. 

 הצעת חוק "חזקת אמינות למכשירי אכיפה משטרתיים" שהונחה על שולחן הכנסת וכמעט והוכשרה לקריאה שנייה ושלישית מבקשת לקבוע שמעתה ואילך כל מדידה משטרתית תחשב מדוייקת באופן חלוט, והמכשיר באמצעותו נעשתה יחשה למדוייק ואמין ללא ערעור. יותר מכך, שאלת דרך הפעלתו של המכשיר וצורת כיולו או תחזוקתו תהפוך לנחלת העבר. איך? המדינה תשלם למכון התקנים עשרות מליוני שקלים והמכון מצידו ייתן אישור לכשירים הללו, ובכך יבואו המשטרה והתביעות על סיפוקם, וזכויות האזרח ירמסו שוב – ובחסות בחוק לעין השמש.  אם החוק יתקבל, אזי במקום לכייל מכשירם ולתחזק אותם נכונה, יופנו המשאבים לרכישת עוד ועוד מכשירם ופיכתם למסחטת כסף יעילה מהציבור.

למכון התקנים אין את היכולת האמיתי לפקח ולהכין תקן ישראלי למכשירים הללו. הכנת תקן ישראלי היא פעולה מורכבת המצריכה כמה שנים. לכן אין סיכוי שתקן ראוי לשמו ייערך וכי תו תקן ינתן לאיזה שהוא מהמכשירים בתוך פרק זמן סביר. אלא אםכן, הכסף יעוור את עיני העוסקים בדבר ומשרד המשפטים ולשכת עורכי השין ימשיכו, ממש כמו העיתונות – לשתוק.
בישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת, אליה הוזמנתי על ידי פקידי ממשלה הרואים את האסון מתרחש אבל אינם יכולים לדבר, ובאותה ישיבה הדהמנו את הנוכחים בגילוי המפתיע שלמכשיר הינשוף אין תו תקן וכי מעולם לא הועמד לבדיקה. יו"ר הועדה ח"ח אקוניס פנה אל נציג המשטרה היועץ המשפטי של אגף התנועה וזה נאלץ להודות שאף מכשיר אכיפה משטרתי לא מחזיק תו תקן. וכך הוסרה הצעת החוק שכפסע היה בינה ובין אישור מהשולחן.
עד מתי? זה כמובן עניין זמני כיוון שלשלטון יש אמביציה וכח, ופקידיו עסוקים בזה ובזה בלבד.
כתב הפuרטל ynet גילה את העובדה שהמצלמות לא מופעלות, וזו כמובן ידיעה עיתונאית כשרה. אבל שלא כמצופה מעיתונות השומרת על האזרח והדמוקרטיה, אלא עיתונות המשמשת שופר לדובר המשטרה – לא מצא לנכון להתעמת עם הבעיות העיקריות, החוקתיות והמשפטיות שבבסיס הידיעה המובאת כאן כלשונה לשיפוטכם.

לידיעת הממהרים: המצלמות החדשות מושבתות

פרסום ראשון: מערך מצלמות המהירות החדש שהותקן לאחר שנים ארוכות על כבישי ישראל בעלות של מאות מיליוני שקלים, מוכן להפעלה ותיעוד נהגים עבריינים. ובכל זאת, הוא לא יופעל לפחות עד סוף השנה. הסיבה: המדינה בוחנת מחדש את מהימנות המכשור
שחר הזלקורן15:32 , 11.10.11

מתנת-חג לממהרים: נדחית הפעלת מצלמות המהירות החדשות. המדינה החליטה לדחות את הפעלתן של 37 מצלמות מהירות ורמזור דיגיטליות חדשות, שהותקנו לאחרונה בכבישי ישראל. ל-ynet נודע כי הדחייה המפתיעה, לפחות עד סוף שנה זו או תחילת 2012, נועדה לאפשר בחינה מחודשת של מהימנות מערך האכיפה החדש, וזאת במטרה למנוע מנאשמים שייתפסו נוהגים במהירות מופרזת, מלערער על אמינות הצילומים.

במשרד לביטחון פנים אמרו היום (ג') ל-ynet בתגובה כי המערכת מוכנה להפעלה, אך "המשרד ביקש מהחברה שתפעיל את המערכת, חוות דעת של מומחים על תיקוף התקינה". במשרד מציינים כי המצלמות החדשות קיבלו אישור מטעם מכון התקנים, אך מעריכים כי הן יוכלו להפיק דו"חות לנהגים רק לקראת סוף השנה הנוכחית.

 במקביל לבדיקה המחודשת, פנה השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', ליו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ כרמל שאמה, בבקשה לקדם הצעת חוק ממשלתית, הקובעת "חזקת אמינות" למצלמות המהירות. אם תאושר הצעת החוק, לא ניתן יהיה לערער על אמינות המכשיר והממצאים אותם הוא מפיק.

הצעת החוק, אותה מנסים משרדי הממשלה לקדם כבר שנים ארוכות, נועדה גם-היא לקצר את ההליכים המשפטיים, שלעתים מתמשכים שנים ארוכות. עם זאת, נגד ההצעה נמתחת ביקורת משפטית חריפה, בטענה כי תפגע קשות בזכויות הנאשמים ובאמון הציבור במערכת המשפט.

 "מדברים על רבעון אחרון של 2007"

מאז זכתה ב-2009 חברה פרטית במכרז שערך המשרד לביטחון פנים, נדחה מועד ההפעלה המבצעית של המצלמות מספר פעמים. בספטמבר 2010 אמרו במשרד לביטחון פנים כי מצלמות ראשונות יחלו לפעול בינואר 2011, אך באפריל נדחה מועד הפעלתן ליוני, וכעת כאמור מתברר כי הפעלתן נדחית שוב.

 ראוי לזכור כי על מערך המצלמות הדיגיטליות מדברים במשרד לביטחון פנים ובמשטרה כבר יותר מעשור. למשל, עוד בנובמבר 2002 הצהיר ראש אגף התנועה דאז, ניצב יעקב רז, כי "אנחנו נכנסים לעידן הדיגיטלי. ישראל תהיה בין המדינות המתקדמות והבודדות שעוסקות בכלל בתחום של אכיפה אלקטרונית דיגיטלית".

 ארבע שנים לאחר מכן, בישיבה של ועדת הכלכלה, פירט המשנה למנכ"ל המשרד לביטחון פנים, אליעזר רוזנבאום – המוביל את הפרויקט גם כיום – את לוח הזמנים: "אנו מדברים על רבעון אחרון של ‎2007, תחילת פריסה… השלב הראשון שאנו מדברים עליו הוא בין ‎60 ו-‎70 מצלמות, לאחר מכן מרחיבים ל-‎100, אחר-כך ל-‎200, אחר-כך ל-‎300". חמש שנים אחרי אותה ישיבה, לא הופעלה אפילו מצלמה אחת.

 הדחיות והעיכובים הרבים בהתקנת המצלמות והפעלתן, גורמת לבעיה חמורה: התיישנות הטכנולוגיה. מערך האכיפה הדיגיטלית שיופעל בישראל החל ב-2012 מבוסס על טכנולוגיה מיושנת יחסית, שמופעלת במדינות שונות מאז סוף שנות ה-90. למעשה, בחלק מהמדינות – למשל באנגליה – כבר הוחלט לצמצם את מערך המצלמות. זאת לאחר שלא הוכח חד-משמעית כי הן מסייעות להגברת הבטיחות בכבישים.

 בין רבע מיליארד ו-900 מיליון שקל\

בשנים האחרונות הוצגו מערכות אכיפה מתקדמות יותר, שיכולות לא רק לאכוף את חוק, אלא גם למנוע תאונות. כבר בשנת 2000 פרסם האיחוד האירופי מחקר בנושא אכיפה אוטומטית, ובו נסקרה מצלמת רמזור שפותחה על-ידי חברה שבדית: כאשר מכונית מתקרבת במהירות גבוהה מדי לרמזור אדום, מאריך מחשב הבקרה של המצלמה את מופע האור האדום לשאר כלי הרכב בצומת.

 במדינות אחרות מופעלות כבר כמה שנים מערכות מתוחכמות הרבה יותר מאלו שנראה בקרוב בישראל. למשל, בפורטוגל מותקנות מצלמות מהירות המשולבות במערכת הרמזורים: כאשר מכונית מתקרבת במהירות גבוהה מסף שנקבע מראש, רמזור שמותקן בהמשך הכביש מתחלף לאדום, ומאלץ את הנהג לעצור. המערכת מבוססת על ההבנה כי שיעור הציות לרמזורים גבוה משמעותית מהציות לחוקי המהירות.

 וכך נשארת מדינת ישראל עם טכנולוגיה מיושנת יחסית, שלדעת מומחים תוכל בעיקר להגדיל את הכנסות המדינה. בכמה כסף מדובר? רוזנבאום מהמשרד לביטחון פנים העריך ב-2006 כי "אנו מדברים על ‎500 אלף דוחות בשנה, על ‎100 מצלמות, שזה כמות הרבה יותר גדולה מהיום… ‎500 שקל ממוצע לדו"ח, זה מכניס הרבה כסף למדינה". ולמי שמתקשה בחשבון, התוצאה היא הכנסות של רבע מיליארד שקל בשנה.

 אלא שלפי הערכות עדכניות, הסכום עלול להיות הרבה יותר גבוה. באוקטובר 2010 העריכו במשרד לביטחון פנים כי עם הפעלת המערך החדש במלואו – 200 מצלמות מהירות ו-100 מצלמות רמזור – יופקו מדי שנה כ-1.8 מיליון דו"חות, שיכניסו כ-925 מיליון שקל. גם אם תתברר הערכת המשרד כמוגזמת, אין כל ספק כי הגבייה מקנסות תעבורה תעשיר את המדינה במאות מיליוני שקלים בשנה.

 תגובות לחשיפה? "אין תגובה". בחברת מלם-תים, הזכיינית שמקימה את מערך מצלמות האכיפה, הפנו את ynet לאגף התנועה. מאגף התנועה במשטרה נמסר כי נושא הפעלת מצלמות המהירות נמצא באחריות המשרד לביטחון פנים. ממכון התקנים נמסר כי "המכון לא העניק תו תקן למצלמות מהירות".