הריגה בתאונת דרכים . המשטרה האשימה: הרגת את הולך הרגל שחצה משמאל לימין. בית המשפט: נהרג זה שהפתיע מימין לשמאל.

בספטמבר 2011 הוגש כתב אישום נגד חביב. ובו הוא מואשם כי בחודש וני בשעת לילה מאוחרת בהיותו נוהג בשכרות דרס למוות הולך רגל שחצה את רחוב הרברט סמואל בתל אביב ממזרח למערב, כלומר מכיוון המאפיה של אבולעפייה לעבר הים.  לפי הנטען חצה הולך הרגל את הכביש במעבר חציה, ואילו הנאשם שיכול היה לראותו ממרחק רב נהג בגילופין ולא שם לב לדרך והרג את המנוח.

כמו שקורה כמעט תמיד, חביב לא ידע באמת מה קרה. הוא ראה את הולך הרגל החוצה ממזרח למערב ושמע פתאום מכה ולא יכול היה לומר מה קרה. הדרך מכאן להליך משפטי מהיר ויעיל  שבסופו הרשעה מתוקשרת, בחסות עמותת אור ירוק – מהירה וקלה.

וכך חביב מואשם בהריגה – עונש של עשר שנות מאסר ומעלה מרחף על עונשו. האוירה נגד נהיגה בשכרות דורשת עונשים כבדים גם לאנשים רגילים, ללא רקע עברייני. אנשים שזה קרה להם כך  סתם באמצע החיים. רק חודשים ספורים קודם לכן נשלח נהג ל- 13 שנות מאסר על דריסת רוכב אופנים (שניאור חשין ז"ל) באווירת העליהום הקיימת נגד נהגים בכלל ואלכוהול בפרט.

במצב כזה מתגייסת המשפחה ומתחיל מסע נדודים בין עורכי דין ויודעי דבר. כפי שמספר חביב, כל מפגשיו עם עורכי הדין נשאו אופי דומה: אחרי שהבהירו לו את חומרת העבירה, את חומרת האוירה הציבורית, הציעו את שירותיהם בנסיון מיומן להשיג "הסדר טיעון". כשניסה להבין מה זה הסדר טיעון, הסבירו לו שיפעילו את מיטב כשרונם וקישריהם כדי להשיג מאסר מופחת של שנים בודדות…. חביב (26) היה בדיוק בעיצומן של ההכנות לחתונתו, בשירות קבע בצ.ה.ל., הבין שחלום הבלהות הזה הוא עכשיו מציאות – חייו השתנו ברגע אחד.  המינימום הצפוי לו הוא שנתיים שלוש בבית סוהר במקרה הטוב….

חביב ושליחי משפחתו הגיעו גם אלינו.  ראיתי אותו בצרתו והסכמתי להתגייס. זה הרי מה שמצופה מעורך דין – להתגייס . זה הרי מאבק. מלחמה מתוחכמת. מערכה קשה הדורשת את כולך. אין בה פשרות כל עוד לא התייאשת מהאמת. ואת האמת צריך קודם כל למצא ולהבין.

כרגיל במקרים הללו אחת הסכנות האורבות לעורך הדין היא הכניעה הלא מודעת למידע הרב שמוסרים לו ואשר ברובו כולל בעצם מסקנות ו"תובנות" של אחרים – ורק מיעוטו עובדות ממש. כדרכי הודעתי שאינני מבקש לשמוע דבר זולת עובדות, ואינני מתכוון לתת תחזית לפני שאלמד היטב את האירוע. רק זאת אדע – אם אין לפני עובדות מוצקות המעידות על אשמה, חביב הוא בחזקת זכאי, ואני אעשה הכל כדי שהדבר יוכר על ידי בית המשפט. הסדר טיעון והוא הודאה באשמה, ואם אין הודאה באשמה צריך להפשיל שרוולים ולבצר את  החפות! זו עמדה הנותנת תקווה למי שחושב שהוא ראוי לה. מי שמאמין שהוא ראוי לה. וחביב חשב שהוא ראוי לה ובחר בנו.  (למרות שכמה מעמיתי, כפי שאני למד מפיו – הזהירו אותו מפני, ואמרו כמה וכמה דברים לא נחמדים בכלל.  יש אחרים, כמו עורך דין יאיר סטולר מחיפה שיעץ לו אחרת: בחרת לך את האיש הנכון להגן עליך – אמר לו. ואני מודה לו על כך כאן.)

בחומר הראיות המשטרתי מצאתי חומר רב המתעד את האירוע. בוחני התנועה עשו תרשימים, ניסויי ראייה מוסרטים, ניסוי של מהרות התנועה ואפשרוות הבלימה, והכבירו על התיק חומר מדעי ומקצועי כזה היכול להפיל מורך לב על כל אחד. בונקר מבוצר של ראיות.  כאשר יש בונקר מבוצר כזה בדרך כלל המסקנה היא שערך אותו בוחן שאיננו בטוח בעצמו כלל ועיקר. אם הממצאים ברורים ופשוטים מה צורך ראה להוסיף עליהם עוד ועוד? הטריד אותי גם מיעוט עדויות הראיה שנגבו סמוך לתאונה, כאשר ידעתי בוודאות שבמקום היו עשרות בני אדם, שחלקם ודאי יכול היה למסור עדות מכלי ראשון. (האם יכול להיות שהשוטרים בחרו עדים "נבחרים" בלבד?)

רק אחרי שבועיים של קריאה בחומר ומחשבות טורדות לגבי האירוע , ממש כפי שהדבר קורה בעת פתרוון של תשבץ קשה במיוחד, הבנתי פתאום מה קרה. התבהרה לי התמנה . הפתרון נשמע מעט תמוה בתחילה: חביב לא פגע כלל בהולך הרגל שחצה בכיוון הים. אותו הולך רגל חצה בריא ושלם. באותה שנייה , כשתשומת ליבו הייתה נתונה לסכנה מהולך רגל זה,  ירד לכביש הולך רגל אחר מכיוון הים אל העיר, ופגע במכונית ונהרג..

הפתרון נשמע הזוי. השמעתי אותו לחברי במשרד והם לא ממש התלהבו ממנו תחילה.  אבל פרט לפרט, רמז לרמז, עובדה על עובדה,הלכה ההשערה הזו והתבססה. קביעתם המפורטת והנחרצת של בוחני המשטרה שסימני הנזק על המכונית מלמדים על תנועת הולך הרגל ממזרח למערב התבררה כשטות מוחלטת. ברור מעמיק של פרטי הלבוש של זה שחצה  בדרכו אל הים העלו שהיה לבוש, ואילו זה שבה מן הים היה – איך לא – בבגד ים. וכך עוד ועוד פרטים.

אבל המשטרה והפרקליטות עומדים בעקשותם. לבטל אישום? מה פתאום. להודות בשגיאה? לא בא בחשבון. "הלקוח שלך הודה בהריגה" התריסה בפני הפרקליטה המלומדת בחיוך של מי שהניצחון מונח בכיסו. לא בקלות יוותרו אל טרף שכזה.

למרות שמומחיותנו בשכרות היא עניין ידוע ומפורסם, מצאנו חומה בצורה אצל השופט שמן הרגע הראשון, בזמן ההקראה הודיע מפורשות שלא יתיר דיון בתקינות מדידת השכרות. גם העובדה שחביב נמצא כשיר לחלוטין ועורך הבדיקה בעצמו הודה שהמדידה הפתיע אותו וכי נעשתה כשגרה ולא בגלל חשד – לא הועילה. אחרי שחיפשתי בעצמי ומצאתי גם עדי ראייה ניגשנו למשפט עצמו שהתקיים לצערי בחוסר שוויון שאנו רגילים בו. להגנה הוקצב יום אחד בלבד, ועדים אחדים שלא הצליחו להגיע פשוט לא העידו. ביניהם עד ראייה שבעמל רב נאות להעיד אבל אושפז בעצמו בבית חולים יומיים קודם לכן ובית המשפט סירב לדחות את הדיון כדי שיישמע.

סוף דבר: בית המשפט, כלומר כבוד השופט צבי גורפינקל מבית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל באופן קטגורי את תאור האירוע שאני הגיתי, וקבע שזה שחצה אל הים הוא אדם אחר מזה שקפץ אל מותו ולא הותיר לנהג חביב כל סיכוי למנוע את התאונה. חביב יצא זכאי וטהור. תארו לכם שהיה צריך להכנס לכלא לשנתיים כולו אסיר תודה לעורך דין מוכשר והצליח ברוב ידע וכשרון למזער את הנזק….. ובאשר להרשעה בשכרות – עוד לא נאמרה המילה האחרונה. ימים יגידו. אביא כאן עוד היום את  נוסח כתב האישום ואת הפרק הרלבנטי בהכרעת הדין

ועוד דבר – לצערי מספר השופטים שאני יכול להעיד עליהם שאני בוטח ביכולם לשפוט ללא הטייה לטובת המאשימה הולך ומצטמצם. לכבו השופט גורפינקל יצאו מוניטין של שופט קפדן ומחמיר. ידעו נא כולם: בעיני הוא אדם שניתן לבטוח בו. שופט במלא מובן המילה. הקפדנות והחומרה מופנית באופן שווה כלפי שני הצדדים הניצים. זו דעתי.

כתב האישום

החלק העיקרי בהכרעת הדין

 התיחסותנו להיעדר דיון ציבורי הולם

תגובת משפחת הנאשם בפורום תפוז

שייך לנושאים: נהיגה בשכרות, עורך דין תעבורה, פסק דין נכתב על ידי עורך דין דוד קולקר
תגובה אחת »

בדיקת נשיפה סירוב והזיכוי האפשרי

כבוד השופט שמואל מלמד, זיכה (1.3.12) מאשמה של סרוב לתת דגימת נשיפה, נהג שנדרש לנשוף, נשף, אלא שלא הצליח להפיק תוצאה מרשיעה מהינשוף.  זיכוי מעבירה זו נחשב לקשה במיוחד. בדרך כלל ניצב לו על דוכן העדים שוטר המעיד שהנהג הכשיל את הבדיקה בכוונה. ובכך די כדי להרשיע. יש מאות רבות של פסקי דין כאלה!

לא יועיל לנהג שנשף בכל כוחו לשכנע את בית המשפט שעשה כל שניתן. "איפה אתה משרת בצבא" נוהג כבוד השופט טננבוים לשאול, ואחר כך הוא גם מגיע למסקנה: אדם ששירת בגולני לא יכול לנשוף לינשוף כדבעי? – והרי לכם הרשעה שדעתי איננה נוחה ממנה – על דרך ההמעטה.

אין ערובה לכך שמכשיר נשיפה ייתן תוצאה "רצוייה" רק בשל כך שנשפו לתוכו. אמנם, מי שלא נושף, מכשיל את הבדיקה, אבל יש בהחלט אחוז ניכר של האוכלוסיה (בעיקר נשים) שלא יכולים לנשוף כנדרש ליטר וחצי אוויר לפחות, ובעוצמה וזרם מספיקים.

אבל יש עוד סיבות התלויות במכשיר עצמו ובמפעיל. מספר התקלות שגורמות להכשלת הנהג מגוון, ומדובר בכשלים טכניים אקראיים או מצטברים. לכן גם העובדה שמכשיר נבדק בדיקה תקופתית איננה ערובה כך שהנהג לא יוכשל בעבירה בלי שתהיה לו כל שליטה על כך.

התוצאה היא שבית המשפט צריך להלך על חבל דק, להיזהר מהרשעות שגויות, כמו גם להיזהר שלא לזכות את מי שראוי להרשיע.

התשובה לשאלה איך צריך לנהוג נמצאת תמיד בחוק. אם פועלים על פי החוק, האשם יורשע והזכאי ינוקה,  והספק פועל לטובת הנאשם.

לכן הסנגור צריך תמיד לא לשכוח להעמיד את הדרישה להוכחת תקינותו של מכשיר הינשוף עובר לבדיקה במרכז תשומת הלב, ולאחריה את המיומנות של המפעיל.

לצערי רוב השופטים קובעים אוטומטית שהמכשיר היה תקין והמפעיל מיוחן על סמך ראיות קלושות שאינן מחייבות את המסקנה הזו, ורבים אחרים מגדילים לעשות כאשר הם קובעים שהמכשיר תקין על פי פסיקה קודמת למרות שלא יכולה להיות בעולם פסיקה הקובעת שבעתיד מכשיר כלשהו יהיה כשיר לפעולה…

במקרה הזה, כבוד השופט מלמד ידע להתעלם מעדות בלתי רלבנטית של טכנאי המעבדה, ולהכריע על פי כשלים טכניים ברורים שהסנגור הניח בפניו. זו לא פסיקה מובנת מאליה במקומותינו ועל כך ראוי השופט לכך שנזכיר את פסק הדין ומעלה אותו על נס.

לפסק הדין

שייך לנושאים: סירוב לבדיקת אלכוהול, סרוב, פסק דין נכתב על ידי עורך דין דוד קולקר
תגובה אחת »

(1.3.12)  זיכוי מאשמה הקשורה איכשהו בנהיגה בשכרות אינו דבר של מה בכך. מן המפורסמות הוא שיש שופטים שלא הוציאו מתחת ידם פסק דין מזכה מעולם, או שדומה כי התחרטו על שעשו כך מזמן, והזיכרון המתוק ההוא הולך ונעלם בתהום הנשייה.

היו ימים שבהם נתתי אמון בכמה וכמה שופטים. יצרתי איתם מה שנראה לי ככקשר של הבנה. מגע של יושר אינטלקטואלי. סיעור מוחות הגון. היה נדמה לי שהמסך המורד מפני הסכנה שיפסקו ויכריזו על מחדלים חמורים, ועיוותים משפטיים, הוסת הצידה. שפסיקות הנראות בעיני בלתי מתקבלות על הדעת, ולא רק בגלל החוק, אלא בגלל עקרונות בסיסיים של מוסר שבין אדם לזולתו – יעלמו. והתקווה נגוזה.

אני יכול לומר בבטחה, שהזיכויים שאני מפיק הם תמיד, באופן קטגורי, מקרים שבהם חמסה התביעה בעצמה מתחת ידו של השופט את האפשרות להרשיע. וגם כשכבר מזכים כותבים את המילים "מחמת הספק". כן כן, התסכול מכך שקצרה היד מלהרשיע מקבל ביטוי במילים הללו. וכי מה היה קורה אילו נכתב זכאי? ומהו זכאי מחמת הספק אם לא זכאי שהשופט מתוסכל מאי הרשעתו?

בית המשפט בירושלים, שבו מכהנים כיום כבוד סגן הנשיא יוסף ריבלין, כבוד השופט ד"ר טננבוים, כב' השופט אברהם כדורי וכבוד השופטת קסלסי, נחשב בעגה של עורכי הדין הגרוע מכולם. רבים מחברי מדירים רגליהם מבית המשפט ההוא פשוט משום שהם מרגישים ששם הביאו לשיא את בטלות השפעתו של עורך הדין על ההליך המשפטי. חבר טוב שלי שעשה שם קריירה הפסיק לקבל לקוחות ומקווה לסיים את התחייבויותיו שם במהרה. הוא אמר לי שהוא מרגיש שרוקנו אותו מתוכן, שאין לו עם מי לדבר. שהוא בבחינת קורבן בעצמו שאין לו מושיע – גם לא בבית המשפט המחוזי שם.

גם אני בעצמי משתדל לא להגיע לשם. מה יש לי לחפש שם? השופט ריבלין מעליב אותי בגלוי כל אימת שהוא פוגש בי, והשופט טננבוים דורש ממני פעם אחר פעם לא להגיע לשם. ממש כך. למה באת? הוא שואל, ואני משיב – כי אתה מכריח אותי. ….

לאחרונה עוברת רוח חדשה בבית המשפט בפתח תקווה. בבית משפט זה יש כמו בכל מקום שופטים מגוונים באישיותם ודעותיהם, ובמשך שנים אהבו עורכי דין את הרוח ששוררת בו. למרות קשיחות ברורה של רוב השופטים, היחס האנושי נשמר, והכבוד ההדדי איפשר מגע של עבודה.

מזה זמן מה אפשר לקבוע שבית המשפט הזה עבר מטמורפוזה ברורה. במו בירושלים התביעה הפכה מיליטנטית ודורסנית, והזיכויים הולכים ונעלמים.  העונשים מוחמרים באופן מובהק. מספר ההרשעות העומדות בסתירה מפורשת של פסקי דין של בית המשפט המחוזי גדל עד כדי כך שהוא השגרה. עורכי הדין לא מצפים כלל לזיכוי, ומי שנלחם עליו, עם הפנים לבית המשפט המחוזי נראה תמוה בעיני חבריו. כך שנלחם שם רק מי שאין לו ברירה. שימו לב לביטוי שהשתמשתי בו בלי משים: נלחם, לא נשפט!

לאחרונה פנה אלי לקוח שהיה מיוצג על ידי עורך דין אחר, ואמר לי שעורך הדין הודה בשמו באשמה וויתר על חקירה והתגוננות כצעד של התרפסות בפני התביעה כדי שתעשה לו הסדר טיעון מקל… ולא מדובר בעורך דין טירון, אלא באחד המנוסים והמפורסמים! הוא פשוט לא האמין שלא מסכימים להסדר של מספר חודשי פסילה בתיק של 315 מיקרוגרם בלבד, במיוחד שהנאשם נהג ותיק וגליון ההרשעות שלו  כמעט ריק!  שנתיים פסילה בפועל מינים דרשו ממנוגם אחרי שהודה תוך כניעה דמונסטרטיבית ומתרפסת.

עוד לא נרגעתי מהמקרה ההוא, והנה עוד שני מקרים זהים הגיעו לאוזני, בתוך שבועיים, שני עורכי דין שונים, גם הם מפורסמים, וגם הם הודו באשמה והורו לנאשם להפקיד את רשיונו תמורת תקוות לקבל יחס רחמני של התביעה… ועוד לא הזכרתי את זה שהלך להתרפס בפני התביעה בשם לקוח לו הבטיח להילחם על חפות מלאה, והצדיק את עצמו בדיעבד: מה אתה רוצה? אתה לא יודע שהשופטת הזו תטיל עליך מאסר? למי בכלל איכפת אם אתה צודק? בבית המשפט רק השוטרים צודקים…  ואני חוסך לכם את הביטויים הקשים באמת שהתריס במפני הלקוח ההמום.

גם אני עצמי גילית שהתביעה מתנגדת בכל תוקף להסדרי פשרה שמציעים שופטים אגב שמיעת ראיות. וזו תופעה מובהקת. כבוד השופט אנושי כבר ניסה בעצמו לתהות על הסיבה, לאחר שסרבו לפנייתו "לשוחח" עם בא כח הנאשם על התיק,  שלא לדבר על המקרים הקשים בהם מפתים את הנאשם לבא ולדבר אך ורק כדי לחלץ עוד עובדות שיביאו להחמרה בעונש.

על רקע זה העובדה שאחד השופטים אוים בזה שיקראו אותו לברור אצל הנשיאה, כשפסק משהו שלא נראה לתביעה הולם, נראה מובן, ברור ובמסגרת מגמה ברורה. הרשעות ויהי מה והחמרה בעמדת התביעה ובחומרת הענישה.

נדמה לי שהתהליך שעברה ירושליים, עובר על פתח תקווה ובקרוב יחושו עורכי הדין הפועלים כאן, ועדיין מאמינם במה שהיה את מה שחלקם כבר מציין בדאגה רבה.

ויש כאלה שיקראו את הדברים ודווקא ישמחו מאד.

על רקע זה, ועל רקע שורה של אכזבות מפסקי דין של השופטים הנכבדים אוסטפלד, אנושי  ושלזינגר שמאי, שהפתיעו אותי מאד בתוכנם, ובדרך התנהלותם (ועכשיו אני יודע בדיוק למה לצפות ומפני מה להיזהר), מפתיעה אותי לטובה כבוד השופטת רות רז.

לא יהיה זה סוד שיש לי בקורת רבה על פסיקות שלה מן העבר ומן ההווה, אבל אי אפשר שלא להתרשם מרצונה העז לעשות הכל נכון וצודק, ומההתלבטות הפנימית שלה, שאינה מובעת במילים אלא בשפת גוף ובפסיקות לביליות, עולות ויורדות, מעזות ונסוגות, אמיצות ומהוססות  וגם ראקציוניות פה ושם, בזה אחר זה.  זו מלאכת שפיטה. שקילה והערכה בלי פוסקים, התלבטות בין נאמנות ודבקות בערכים שיש בהם הרבה סתירות, ותהיות שלעולם יעמדו במבחן חוזר. ובמיוחד – הקשבה. גם אם איננה רווה נחת ממה שהיא שומעת היא מקשיבה באמת. גם כשהיא פוסקת בניגוד לפסיקה קודמת שלה עצמה, ובניגוד לפסיקה של בית המשפט המחוזי – אתה מקבל בהכנעה וברצון פסק דין שהוא תוצר של בדיעבד ולא מוכן למפרע.

אין קשה יותר מהתחושה שאתה עומד מול שופט שבז לכל מילה שלך, מבטל את מה שעוד לא אמרת, מזלזל בסיכוי שלך לשכנע, וממתין לרגע שבו יראה לך איך הוא יכול לעשות מכל מה שטרחת עפר ואפר.  מי שאומר שאין כאלה שופטים אני מזמין אותו כאן לומר את דברו.  שופטים אלו מרבים לנמק את גזרי הדין בנימוק המדהים: הנאשם הטריח את בית המשפט בניהול משפט במקום להודות באשמה ולהכות על חטא, גם אם זיכו את הנאשם מהאשמה שבכתב האישום, אבל מצאו דרך להרשיעו באחרת שלא הואשם בה. מי שרוצה דוגמאות יבקש ויקבל.

ולכן בחרתי לסיים דברים אלו עם פסק דין מזכה שהוציאה מתחת ידה אתמול, כבוד השופטת רות רז,

(מי שרוצה לקרא זה הקישור), וככל שהדבר מותר, לברך את כבוד השופטת רז על פועלה. לא יהיה זה מיותר להזכיר כי השופטת רז נמנתה בעצמה על שורות התביעה של משטרת ישראל, ואין זה דבר קל לאדם המזדהה עם עברו, להכריח עצמו להיות ניטרלי. תורה.

ואני מאד מקווה שאיש לא יקרא אותה לסדר או ינסה להצר את צעדיה.

שייך לנושאים: בדיקת מאפיינים, עורך דין תעבורה, פסק דין נכתב על ידי עורך דין דוד קולקר
3 תגובות »

כל מי שעומד לדין באשמה של גרימת תאונת דרכים ומרגיש שהדבר לא מגיע לו חייב להתעמק בדברים הללו כדי למצא מדרך להגן על חפותו.

בתאונה שאירעה בוקנעם נהרגה החיילת אמבש יואצו ז"ל אחרי שנפגעה בזה אחר זה על ידי כמה כלי רכב.

התאונה העלתה שוב אל כותרות התקשורת את הרדיפה המצוקשרת אחרי כל נהג באשר הוא נהג, ובייחוד כאשר יכולים להלביש עליו הימלטות ממקום הפשע והפקרת הזולת למוות.

המילים כל כך קשות, אבל הן מעידות על היפוך היוצרות: קודם קובעים שיש אשמה, מנחים את חומרתה, ורק אחר כך מחפשים את הראש שאותו יבקשו לכרות. כך עובדת המשטרה. כך פועלת העיתונות צמאת הידיעות הצהובות. לא יכול להיות ספק שהפגיעה בהולך רגל, גם אם הולך הרגל אשם בתאונה איננה מצדיקה בשום פנים ואופן נטישת הפצוע. אבל רשויות החיקוק צריכים לעשות חשבון נפש – אולי הבטחון המוחלט של הנהג, שראשית לכל יחפשו לנעול אותו באשמת הריגה, ואם רק אפשראז גם בשכרות, גורמת לאנשים להחליט החלטות שגויות ונמהרות שכאלה ולברוח?

במאמרו של עו"ד אלעד  שור באתר וואלה, מצאתי ביקורת ראוייה ונכונה על החגיגה התקשורתית ועל המשטרה כאחד שאצים רלמים לעצור חשודים ולהביאם באזיקים מול מצלמות התקשורת המוזמנת מראש לשמוע איך מבקשים הארכת מעצר לצרכי חקירה תוך הטחת אשמות חמרות ובלתי מבוססות.

אחרי שפורסם דבר האירוע וכי מסר מכוניות פגעו בחיילת, התייצבה בתחת המשטרה  נהגת שאמרה שהיא מגיעה עקב הפרסומים, בגלל שהגישה שמכוניתה עלתה על משהו, אבל בשום פנים ואופן לא העלתה בדעתה שפגעה באדם.  ואכן במכוניתה לא היה כל סימן המעיד על תאונה, וכשפוגעים באדם זקוף קומה אין סיכוי שהתאונה תסתיים ללא סימן חיצוני ברכב.

בעקבות חקירתה נעצר נהג מכונית אחרת שגם הוא הרגיש בדיוק את אותה מכה וגם הוא לא העלה על דעתו שפגע באדם. גם על מכוניתו לא הו כל סימנים וגם אותו עצריו והובילו באזזיקים לעיני המצלמות של העיתונות  מדוע? למה? ככה כי המשטרה איננה מחשת פתרון לתעלומה. המטרה מחפשת מישהו להעניש ויהי מה. בלי תבונה.

זה נובע, כפי שהזהרתי אין ספור פעמים מרמה נמוכה של  בוחני  התצנועה וחוקרי התאונות, וגם מרמה ירודה של הדרג שמעליהם. אין ברירה. מוכרחים לומר את האמת. זה המצב.

הנהגים שנעצרו לא אשמים. ואם האשם רואה אותם באזיקים, וקורא את העיתון – ברור לגמרי שלא יסגיר עצמו גם אם הוא בטוח שאיננו אשם.

ואם זה המצב, חייב כל אחד שנזקק לעזרה משפטית לדעת, שלא כל עורך דין שישכור יודע או מוכן להתעמת עם המציאות הזו. הפיתוי לשמור על יחסים טובים עם המשטרה ולזכות בתמורה להקלות מוסכמות בענישה בונה מסך אטום בין עורך הדין ובין הבחינה של אפשרויות הזיכוי.

וצריך להבין שברוב המקרים הנהג עצמו לא יודע באמת מה גרם לתאונה והבוחן המשטרתי היה צריך להיות ניטרלי. תכניסו את זה טוב טוב לאוזניים. ניטרלי!!! האם זה המצב? אפילו הפרקליט מהתביעה מזמן אינו ניטרלי.

כמה עצוב.

שייך לנושאים: עורך דין תעבורה נכתב על ידי עורך דין דוד קולקר
אין תגובות »