ביום רביעי האחרון ישבתי באולמה של שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ולצורך העניין שלנו, לא חשוב מי היא. יחד עימי באולם ישבו עוד שלוש פרקליטות, כחמישה סנגורים פרטיים וכן כ-עשרים איש – רובם אזרחים שבאו לקבל את משפטו של בית המשפט. חלקם כאלה שכבר מכירים את מה שמצפה להם וחלקם כאלה שזה להם המפגש הראשון עם החוק.

זיהיתי באולם לפחות שלושה סנגורים שהסבירו ללקוחות ומלוויהם שאל להם לתלות כל תקווה בבית המשפט. הם הסבירו להם בפירוש שיש בעייה גדולה עם מי שישב בדין. שאוזניה אטומות, שהיא איננה מקשיבה, שהיא עויינת את הנאשם או המערער לפני שהיא בכלל שומעת טענות, ושיהיו מוכנים לאסוף כח ולהבליג ולא לומר דבר כיוון שזה רק יחמיר את המצב.

אני הגעתי לדיון אופטימי למרות מה שאני יודע זה מכבר על כבוד השופטת, מכיוון שלא העליתי אפילו על דעתי שהיש בידה "להתגבר" על העובדות. יחד עם זאת ולאחר שחשבתי מעט קראתי ללקוח שלי ובת לוויתו ואמרתי להם את אותם דברים ממש. הסברתי להם שהעובדה ששופט בית משפט השלום קיבל את כל טיעוניהם וזה מנומק היטב ומתועד היא חסרת עך כאן, וכי הם עלולים לשמוע בעוד כמה דקות איך שופטת מנפנת אותם במילים קשות שאין להם קשר לוגי בעיניהם לחומר, וכי היא אפילו לא תרצה לבחון אם יש צדק בפסיקת השופט בבית משפט השלום. מבחינת השופטת  הלקוח שלי אשם וצריך קודם כל לספוג עונש ולא חשוב מדוע. את השאר "תגיד במשפט…"

האירועים באולם היו לצערי הרב כמצופה. חבל להשחית על זה מילים, כיוון שאף תיאור הולם לא יתקבל בברכה על ידי לשכת עורכי הדין או כבוד השופט משה גל, האמון על שמירה כבוד השופטים באינטרנט. אם אומר שהשופטת קבעה שלא נורא אם המשטרה מפרה את החוק הרי לא תאמינו ממילא. לכן התאור פשוט לא חשוב.  רציתי רק לעשות במחיצתכם חישובון קטן:

כעשרה איש יצאו מן האולם עם תובנה חדשה – אין אמון בבית המשפט. לכעשרה נוספים התובנה הזו כבר הייתה מושרשת קודם לכן בדרגה כזו או אחרת, אבל בכל מקרה לא פחות מ-20 איש יצאו מן האולם טעונים מטען שלילי מאד גדול כלפי מערכת המשפט.

להערכתי התקיימו במדינה במקביל כמה מאות ישיבות בהן הפוטנציאל הממוצע היה דומה. נאמר 600. הבה נהיה אופטימיים שנאמר שרק שליש מהשופטים יוצרים את אותה התובנה.  כלומר 200 כפול 20 איש שהם 4000 איש. או במילים אחרות, כל יום משפטים נוספים לאוכלוסיית ישראל 4000 איש שאבדו את אמונם במערכת המשפט. ונאמר שאני טועה ורק 2000 איש ביום מצטרפים לחוג הזה, ובשנה יש כ200 ימי דיונים כאלה (תורידו חופשות פגרות שבתות וימי ששי),  כלומר 400 אלף איש בשנה מצטרפים לתנועה האילמת של איבוד האמון במערכת המשפט. ולא מניתי את שאר אלו שמצטרפים אליה מתוך קריאת העיתונות!

מישהו בבית המשפט העליון או במשרד המשפטים חושב שזה עניין שאפשר לטאטא מתחת לשטיח? מישהו שם חושב שזה לא יתפוצץ לנו בפרצוף? האם מישהו חושב שלא לעשות דבר כדי לבלום את הסחף הזה בתוקף המוסרי של פסקי הדין זה דבר נבון? פרעה ניסה כבר את הפטנט הזה של הכבדת היד וסרבנות להקשיב. זה לא עבד. אנחנו עם קשה עורף.

אנחנו, עורכי הדין הוכחנו כבר שאנחנו סמרטוטים, חסרי אופי, נתינים כנועים של מערכת שלמדה לרדות בנו. מזמן אין לנו יכולת לנהל דיון על בסיס משפטי, או לתת ללקוחות ניבוי מקצועי של סיכויים וסיכונים. זהות השופט, אישיותו, ועוד נימוקים אחרים שלא ממן העניין משפיעים יותר על התוצאה מהיכולת המקצועית שלנו.רובנו המכריע מיותר. כן זו האמת העלובה. אני בכלל לא בטוח שהרבה מדי שופטים מצטערים על כך. אנחנו ממילא "רק עושים את תפקידנו" – כלומר מקשקשים לפרוטוקול שלא יחשב שלא ניתנה לנו זכות הטיעון. אם לא כך אז איך קרה ששופט שזה אך מונה כבוד השופט עופר גרוסקופף בבית המשפט המחוזי מחוז המרכז מצא לנכון לומר לי "טוב דבר כדי שלא תאמר שלא נתתי לך לטעון" והותיר אותי פעור פה. אני פוגש לראשונה בחיי שופט שזה אך מונה לתפקידו, הדיון אך זה התחיל וזו נקודת הפתיחה שלו?

היום התקשר אלי עורך דין מאזור חיפה שאינני מכיר, וסיפר לי איך שופט מחוזי מחיפה רמס במילים בוטות את טיעוניו ואת הפסיקה האחרת שהביא לו כתמיכה בטענותיו. הוא היה מלא עלבון ואמר שאי אפשר כך יותר. מדוע אתה פונה אלי שאלתי, והוא אמר שהוא ראה את פועלי בעניין האכיפה הפרועה בנושא הנהיגה בשכרות, והזדמן לו לראות איך שופטים מתייחסים אלי בזלזול מעורב בעוינות, והוא אמר לעצמו, שהוא לא מכיר עורך דין אחר שהיה מוכן לעמוד זקוף מול אלו ולא להישבר. הוא ביקש ממני שאלכד שורות של עורכי דין לעשות מעשה. אי אפשר יותר הוא אמר.

אני אומר דברים אלו משום שגם בין עורכי הדין יש זרם הולך ומתגבר של מי שמערכת השפיטה נטלה מהם את כבודם, את המקצוע שלהם, השפילה אותם עד עפר, והם הולכים ומתרבים. הולכים ומתרבים. הולכים ומתרבים. אני לא חושב שאני אישית צריך לנקוט יוזמה. זה עומד לפרוץ מאליו.

היום בו עורכי דין ישבתו, ויחרימו שופט פלוני או אלמוני קרוב- קרוב מאד. כן אני צופה מרד פרקליטים! נא להתכונן.

מערכת המשפט יקרה לנו.  מערכת משפט ללא עורכי דין וחוקים הנשמרים בקפדנות היא כמו דיקטטורה! היא מביאה לכעם ולכאוס! איש לא יינקה.

האם לא מגיע לציבור לדעת שאם הרשיעו את מר זדורוב ברצח תאיר ראדה פה אחד, הוא הוא אמנם הרוצח? אתם רוצים להתבשם במחשבה שכל הציבור מאמין? שהעיתונות מאמינה? שמשפחת הקרבן השתכנעה?  בלי אמון גורף במערכת המשפט אין לשום הרשעה תוקף. ומי שלא מבין את זה עכשיו יבין את זה מאוחר מדי. אנו בפתחו של עידן חדש.

אם זה יועיל אלך עד קצה הארץ כדי למנוע את השבר. כל עוד אפשר!

דוד קולקר עורך דין

שייך לנושאים: עורך דין תעבורה נכתב על ידי עורך דין דוד קולקר
אין תגובות »

מי בעד הרג בכבישים שירים את היד?  מי בעד שכרות חופשית שירים את היד? אף אחד מחיילי פלוגה ג' לא הרים את היד..

קרוב לארבעים אלף איש סולקו מכבישי הארץ לתקופה של שנה שנתיים על ידי בתי המשפט בארבע השנים האחרונות.! אפשר היה לחשוב שההרג בכבישים צריך היה כבר מזמן להפוך מזרם קבוע לאיזה זרזיף אחרון המזליף עלינו איזה הרוג אחד בלתי נמנע פעם בשבוע או פעם בשבועיים. בגלל איזה שיכור או שניים שהחמצנו.

אי אפשר להתעלם מכך שבראש  כתבי האישום כיום בבית המשפט לתעבורה עומדים כתבי אישום על שכרות….

מה אני צריך לעשות כדי להזכיר לכם שאני תומך חסר ספקות במלחמה בנהיגה בשכרות וכי מלחמתי היא על שלטון החוק, על כך שהאכיפה תעשה בצורה חוקית ולא באופן בריוני? שלא נתבייש בזה שהאוכף עובר עבירות חמורות לא פחות מהנהג? שבתי המשפט משתתפים בעצימת עיניים פעילה בתרבות האלימה הזו, עד כדי כהות חושים מתחכמת?

כהות חושים מתחכמת? אלו כבר מילים קשות. מי יכול להעז לומר על בית משפט שהוא נוהג כהות חושים מתחכמת? בוודאי לא אני. אני חושב שבית המשפט תמיד פועל ביושר לב וחושיו מושחזים כתער.

אז אולי לפעמים רק לפעמים. בואו נבחן ביחד כמה זה נדיר.

יש עבירה בתקנות התעבורה המטילה עונש על מי שנהג "תחת השפעת משקה משכר".  מה זה בעברית פשוטה מי שנוהג תחת השפעת משקה משכר? זה שיכור! זה נהג שנהג בשכרות! האם אפשר לחלוק על כך?

האם אפשר יהיה שנסבול מצב שבו מישהו מואשם בנהיגה בשכרות אבל הוא nבקש שיזכו אותו מהעבירה של "נהיגה בשכרות",  והטענה שלו תהיה – לא הייתי שיכור, אני בסך הכל נהגתי תחת השפעת אלכוהול?

זה אפילו לא מצחיק. זו בדיחה טפלה. אתם חושבים שפרקליט שמסכם את טיעוניו בפניכם, לו הייתם אתם שופטים, אחרי שהוכח שמרשו שתה משכה משכר, ונהג, היה מצליח לשכנע אותכם לזכות אותו מעבירה של "נהיגה בשכרות"  בטענה שהוא "רק נהג תחת השפעת משקה משכר"?

ובכן דעו לכם שזה הלהיט היום בין עורכי הדין לתעבורה והשופטים העושים איתם יד אחת לסלק את תיקי נהיגה בשכרות משולחנם. להרשיע בעבירה של נהיגה בשכרות אי אפשר, כי איזה עו"ד קולקר הצליח להעמיד את המערכת על חובה מוזרה שכזו שהרשעה צריכה להיות חוקית, ושהינשוף לא משהו, אז נמצא פטנט עולמי – רק בישראל:

"אני מזכה את הנאשם מעבירה של שכרות אבל מרשיע אותו בנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים"

וזו כמובן לא כהות חושים.

מדוע אם כן יש לי תחושה מוזרה שאם אני הייתי טוען כך כדי לזכות נאשם היו מגנים אותי? אבל כדי להרשיע? למה לא- זה דווקא נראה פתאום רעיון לגיטימי בהחלט!

עכשו נראה שופט אחד קם ואומר שאני טועה! שלא דייקתי במשהו!

פלוגה ג', שלוש פעמים כיפאק היי לחוליית סיור ו' שתפסה אתמול 17 נוהגים תחת השפעת אלכוהול במבצע על פאב "כוס התרעלה". הייתם אחלה. בפעם הבאה אני מקווה שתשתפרו ותתפסו שיכורים!

אה, שכחתי, השופטת חני סלוטקי מבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שאלה אותי אתמול איך זה יכול להיות? כן שופטת תהתה מה הסתירה הפנימית הזו!!!

אולי? מי יודע? קרן אור בקצה המנהרה!

דוד קולקר עו"ד נהיגה בשכרות

www.kolker.co.il

שייך לנושאים: נהיגה בשכרות נכתב על ידי עורך דין דוד קולקר
תגובה אחת »

השיפוט בענייני השכרות נמצא בתקופה הפטישיסטית שלו.

עד 2006 היה השיפוט בעניין הזה מצוי בתקופת האבן – כלומר אבן גדולה הייתה מונחת על העובדות ואף אחד לא חשב שיש לו מספיק כח או רצון לנסות להרים את האבן ולראות מה בעובדות. משבאתי והרמתי את האבן, עצם עולם השיפוט את עיניו מלראות והחליף את תרבות הסקרנות של עולם המדע המודרני בעולם של פטיש – סגידה חסרת פשר לכל מיני טענות ואגדות מזדמנות, ובלבד שלא לפעול כחוק.

אם עד לפני פסק דין עוזרי הראשון, התרסה כנגד רף האכיפה נחשבה בעיני שופטים רבים במקרה הטוב כניסיון מקומם וחסר טעם למשוך זמן, הוליד פסק הדין ההוא את הפטיש הכושל הקרוי "הרף", או "רף האכיפה". מאז התחלנו לשמוע שופטים – פה ושם – שהחלו לסגוד ל"רף 300 המיקרוגרם". אחרים, והם הרוב המשיכו לסגוד לאבן המונחת על סודות הינשוף וראו בה אבן קדושה – אסור להזיז! אבל תנועה קטנה המירה את הסגידה לאבן בסגידה בלתי מנומקת למספר הקדוש 300. ככה – בלי נימוק. נעשה ונשמע.

בינתיים נפל דבר, ה- 300 בוטל וקם לו רף חדש – 400 מיקורגרם. פטיש חדש נולד. סוגדים חדשים נוצרו. כתות של מאמינים. כת אחת ממשיכה לסגוד ל-300, ויש כת חדשה שסוגדת כבר ל- 400. אל תחשבו לרגע שהכת המקורית שסגדה לאבן נעלמה. הם עדין כאן, במרכז ואפילו הרוב. יתר על כן – חלק מהמומרים שמצהירים 400, בלב, כמו האנוסים, ממשיכם לסגוד לאבן. הנה תראו- אפילו כבוד השופט הנחרץ ויטלסון קיבל על עצמו עכשו את רף ה- 400. אפילו הוא השבוע "פסק" – 400! שאומר לכם שאני חושב שהוא היה פוסק כך בעצמו על סמך ראיות שהוא שמע? לא הייתי מהמר על זה בכלל. לגמרי לא. הייתי מהמר די בלי היסוס על האבן הישנה והטובה.

אחרי שהשתתפתי בתהליך משפט עוזרי, נדרשו לי שבועיים כדי להבין מה נכתב בפסק הדין. ומי כמוני מכיר את אלפי עמודי הפרוטוקול והמוצגים. והנה טרם יבשה הדיו מעל דפיו בישרו לי ששופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע הודיעה בפסק דין קבל עם ועולם כי היא מאמצת את הפסיקה שלשלושת השופטים הנכבדים. מי שבישר לי חשב שאהיה מאושר מהכבוד שנפל בחלקי. אבל אני ראיתי לנגד עיני את תופעת הפטישיזם המשפטי עולה כפורחת. מה בכלל יודעת השופטת הנכבדה ההיא על פסק הדין הזה שהיא רצה לאמץ אותו? מה, זו תחרות יופי? הנה בית המשפט בירושלים שיושב עליו בערעור צריך הרבה יותר זמן, והוא דווקא כן קרא את הפרוטוקול והסיכומים, ואפילו שמע את טיעוני הצדדים….

אז יש מי שמנפנף כשוטה עיוור אחרי כל פסק דין, ובמיוחד אם הוא לטובתו. ויש אולי גם כאלה כמוני, שבוכים. כן בוכים על עולם של משפט ההולך ונעלם.

וראו זה פלא, במשטרה מצאו להם זמן לבנות מולך חדש – 290… עכשו הם סוגדים ל-290 מיקרוגרם… למה? ככה.

הכי חמור בעיני זה דו השיח השגרתי הבא:
שופט: מה? אתה כופר באשמה? מה יש לך לכפור? הרי זה מעל ל- 400!
סנגור: ………

מי שיש לו פטיש לא יכול לחשוב שזה פטיש. מה קדוש ב- 400? מה הטיכסיות המקודשת בפטיש הזה? מי הכניס לכם לראש שבית המשפט המחוזי בירושלים התבקש על ידי מישהו בכלל לקדש את הפטיש הזה? לא ידעתם שגם המערערת – המדינה, וגם המשיבה – כלומר אני בשמה – הסברנו שזו לא עובדה מדעית מוכחת אלא פטיש – פשוטו כמשמעו? איזה מומחה מדעי גיבה את ה-400 האלה? הבו לי את שמו! אני הייתי שם – אין לזה כיסוי בראיות או במדע!

אז תכניסו את זה טוב טוב לאוזנים – תשכחו מה-400 תשכחו מה-300 ותתחילו לחשוב חשיבה משפטית: עובדות, דיני ראיות, פרוצדורה, חוק, תקנות, פסק דין. כל השאר זה פטיש – גם אם ישתרבב לו מפיו של בית המשפט העליון ברגע של חולשה. ויש כאלה לא מעט לצערי הרב.

תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה. תכלה שנה של פטיש, ותחל שנת משפט של אמת וחוק.

שנה טובה לכל בית ישראל!

שייך לנושאים: עורך דין תעבורה נכתב על ידי עורך דין דוד קולקר
17 תגובות »

מדיניות הענישה בדיני התעבורה הולכת ומתקשחת. לחץ ציבורי הולך וגדל דורש מהשופטים להחמיר בענישה, ואכן ההחמרה הזו הולכת ותופסת מקום נרחב יותר ויותר, ובמקביל שופטים רבים רואים עצמם מחויבים להימנע מהקלה בעונש בשל ביקורת נוקבת של ערכאות הערעור ולא רק בגלל תגובות מתלהמות בעיתונות ובטלוויזיה.

התביעה והעיתונות מדברים על כל הנהגים שקיפחו חייהם של אחרים באותה שפה ובאותם ביטויים כאילו אין הבדל בין מי שנקלע לתאונה בגלל טעות אנוש ובין מי שיצא לדרך כשהוא מסומם. צריך לדעת שמי שיצא להשתכר ונהג לא דומה למי שמצאו אצלו בדם מעט אלכוהול ואילו בפועל לא היה שיכור ואין קשר בין האירוע לשכרות.

לפעמים אני יושב  מול נהג שעולמו חרב עליו, וכל האירוע הוא עבורו פשוט סיוט אחד גדול באמצע החיים, והוא מקווה כי בעוד רגע יתעורר ויגלה שחלם חלום רע. הבה נודה על האמת, אילו היה הנהג הזה מגיב מעט קודם, מנסה למנוע את התאונה והרג בעצמו – ההרוג האחר, הנהג האחר – הוא היה זה שעומד לדין על קיפוח חיי אדם. ובמילים אחרות, רק ידי המקרה שזימנה את שניהם לאירוע הטראגי היא זו שקבע מי יחיה ומי יעמוד לדין ויהיה מטרה לנקמנות לוהטת של מנגנון אכיפה חסר פשרות?

לפי הדין על בית המשפט לשקול את כל הנסיבות, אבל לפני שהוא יעשה זאת יהיה עליו לקבוע אשמה. כלל ראשון בעיני הוא לבחון היטב את האשמה. לא לקבלה כמובנת מאליה. לא להיבהל מנחרצות התביעה. יותר מדי פעמים הנחרצות הזו לא הייתה מבוססת היטב.

ובכל זאת, אם האשמה מוכחת, על בית המשפט לשים לב לכל נסיבות המקרה, לבחון כל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו, ובשים לב לפרטים המבחינים מקרה זה מאחרים שכבר נדונו. עונשו של הנאשם ייגזר רק לאחר בחינת האיזון בין השיקולים השונים ומשקלם היחסי, – נסיבותיו האישיות של הנאשם מצד אחד ומדיניות הענישה והאינטרס הציבורי מן הצד השני.

גרם מוות ברשלנות" ו"הריגה" – מה ההבדל?"

בתאונת דרכים קטלניות נהרגים בני אדם. ההרג הזה צפוי ובלתי נמנע. ובכל זאת מי שאיתרע מזלו להיות מעורב בזה, נדרש לתת את הדין על קיפוח חיי אדם לא מואשם תמיד באותה עבירה ואפילו לא באותו בית משפט.

בעוד מי שמואשם בגרימת מוות ברשלנות עומד לדין בפני בית משפט השלום, ושופט אותו אותו שופט שדן באי ציות לתמרורים, הרי מי שעומד לדין באשמת הריגה מואשם בבית המשפט המחוזי, ושלושה שופטים יחרצו את דינו.

גם העונש הנקוב בחוק שונה בתכלית. העונש המקסימאלי בחוק על עבירת גרם מוות ברשלנות הוא שלוש שנות מאסר, ובני משפחת המנוח אמרו מיד – רק שלוש שנים מחיר חיי אדם? לעומת זאתו בהריגה העונש המקסימאלי הוא עשרים שנות מאסר – כן עשרים, והנאשם ובני משפחתו ימרטו את שערות ראשם ולא יוכלו להאמין שאדם מן הישוב יכול להיקלע למלכודת משפטית קטלנית שכזו שהורסת את חייו וחיי משפחתו.

היכן האיזון הרצוי? יש בכלל איזון אפשרי? מה תפקידו של השופט? אלו שאלו מורכבות. אלא שכיום המשקל הגדול ביותר לקציבת העונש איננו לא השופט ולא סעיף החוק – האווירה בציבור שהיא בעצם האווירה בכלי התקשורת – היא היא השחקן מספר אחד בקציבת העונש.

בדבר אחד אין הבדל בין העבירות – על התביעה להוכיח מעבר לכל ספק סביר שהנאשם גרם למוות, שמעשי הנאשם הם שהביאו למותו של הקורבן, ולא די בזה שהייתה תאונה ומישהו מת – יש חובה ברורה להוכיח את אשמה – כלומר שההרג הוא תוצאה של פעולה אות מחדל של הנאשם, ולא די בזה שהנאשם איננו יודע להסביר מה קרה או להוכיח שאיננו אשם.

ועוד דבר אחד – בשום מקרה לא צריך להוכיח שהנאשם רצה במותו של הקורבן. מוסכם על הכל מראש שהמוות הזה לא היה מכוון ומוסכם על הכל שמדובר בתאונה שאיש לא רצה בה.

אז מה בכל זאת ההבדל? ההבדל נעוץ ביסוד הנפשי. מה פירוש היסוד הנפשי? את זה אנסה לבאר במילים פשוטות.

"גרימת מוות ברשלנות". השאלה היא מה זו רשלנות? כל אחד יכול להאשים את זולתו ברשלנות ולומר לו שנהג ברשלנות ו"עובדה" שהנהיגה הביאה לנזק. אין בזה כמובן הוכחה במובן המשפטי. במובן המשפטי צריך קודם לכל לבודד את המעשה או המחדל שגרמו לאירוע, ולשאול מה היה צריך הנהג לעשות כדי למנוע את האירוע. ברור שכל דבר אפשר למנוע בחכמה שלאחר מעשה, ובכל זאת מה עושה מעשה אחד או הימנעות מלעשות מעשה למרשיע?

כדי שהנהיגה תיחשב "רשלנית" על התביעה להוכיח בפועל שהנאשם עשה משהו רשלני, כלומר מעשה שאדם סביר לא היה עושה? מי הוא אותו אדם סביר? מי יודע איך הוא היה נוהג? זה תפקידו של בית המשפט לקבוע! במילים פשוטות יותר בית המשפט מכיר בזה שהנאשם לא התכוון לנהוג ברשלנות,  ושאפילו אולי מבחינתו לא נהג ברשלנות, אבל בית המשפט יכול לקבוע כי כך לנהוג זו התנהגות רשלנית.

התובע והסנגור, יכולים באמצעות מומחים לנסות לשכנע את בית המשפט מה נורמטיבי ומה צריך להיחשב רשלני – ובית המשפט מחליט – הנאשם יושב ומן הצד ושואל את עצמו לא אחת: האם המשפט הזה עלי?. הרי שום דבר מזה לא עלה בדעתי. כמעט הכל בתאוריה.

מה אם כן עולה לרמה של הריגה? מדוע אם למשל מוסכם על הכל שכך לא מתנהגים זו לא הריגה? התשובה היא כזו: כדי שזו תהיה גרימת מוות ברשלנות, צריך להיות מוסכם על הכל שהנאשם נקלע למצב של רשלנות  שלא בידיעתו, שלא היה מודע לה. הוא לא היה אדיש לחיי אדם, ולא העלה על דעתו שהוא עלול לגרום לאסון שנגרם- אבל יחד עם זאת היה מצופה ממנו לנהוג אחרת.

לעומתו, מי שבית המשפט יעריך שהכניס את עצמו למצב המסוכן ביודעין, אבל היה אדיש ולא איכפתי לתוצאות היכולות לנבוע ממעשהו, הוא כבר בעל יסוד נפשי פוזיטיבי המכונה :"זדון".

מדובר במשהו הנעשה בדרגה העולה על רשלנות סתם, שבה אנו "מלבישים" מחדל על אדם לפי מה שהיה צריך לעשות ולא לפי מה שהבין וידע בפועל, כאן כבר צריך להוכיח שהנאשם ידע, הבין ועבר עבירה ביודעין, מתוך אדישות לסיכון חיי הזולת.- די בזה כדי להרשיע בעבירת הריגה.. (לא צריך להוכיח שהתכוון להרוג).

מי שיעקוב אחר הפסיקה והנמקות התביעה והשופטים ימצא שההבחנה הזו בעייתית מאד. מקרים רבים שיכולים להיחשב רשלנות מוחמרים לדרגת הריגה ואיש לא מצליח להבין מדוע ואיך במלל, והרבה מלל,

יכולתי להציג כאן רשימה ארוכה של פסקי דין שמנמקים זה לכאן וזה לכאן מה ראוי ומה לא ראוי, מה רשלנות ומה לא רשלנות, ולא תשכילו יותר מאשר להבין שמי שנקלע כבר למערכת הכוחנית הזו, צריך לנהוג בדרך הבאה:

לנשום עמוק, לתת לעצמו דין וחשבון על מה שאירע ולהחליט שעליו לאסוף כח ולהתמודד עם  המציאות החדשה.

לא להתעכב, לדחות מעליו את כל מי שאומר לו – חכה אולי לא יוגש כתב אישום, ולשכור לעצמו מיד איש מקצוע שיבחן את הנסיבות ויאסוף כל חומר ראיות שניתן לאסוף באופן עצמאי בזמן אמת.ולהתחיל להתוות קווי הגנה אלטרנטיביים מגובים בראיות.

ומה לא – אל תתפתו למי שמראש ויתר על האפשרות שתזוכו מכל אשמה. לא!

התעדכנו בעמוד המידע תאונות דרכים קטלניות אתה חי בסרט? תן לנו לעזור לך מעט

בהצלחה.

שייך לנושאים: עורך דין תעבורה נכתב על ידי עורך דין דוד קולקר
תגובה אחת »