דיווח ממשפט עוזרי – 18.1.2011

אמש (18.1.11) התקיים דיון בבית המשפט בירושלים, שנועד לשמיעת עדי ההגנה.. הגענו לבית המשפט פרקליטיה, מכל רחבי הארץ. כשהגענו לקירבת ירושלים השיגה אותנו הודעתה של גברת עוזרי על מחלת חום של התינוקת שלה בת 5 חדשים שמונעת ממנה להגיע לבית המשפט. הצטערנו מאד, שהרי היא הייתה אמורה להעיד. אנחנו היינו היחידים שהצטערנו. כבוד השופט ריבלין בפנים כעוסות אמר "זה הבעיה שלה", והוליך בקול רם וצלול ובנימוקים שלא ארצה לפרט כאן החלטה של המותב שבראשותו שלא לדחות את הדיון כדי לאפשר את שמיעת הנאשמת. … לפני החלטתו ניסינו לגרום להגעתה אבל היא הסבירה שהיא לבד בבית ושבעלה – קצין משטרה – נמצא בתפקיד ולא יכול לשמור על הילדה..

לפני שבוע, הופעתי בבית המשפט לתעבורה בחדרה, וכל עדי התביעה לא הגיע כדי להעיד. איש לא הזמין אותם לבוא ואיש לא התעניין כלל בשאלה אם יבואו. ואל יקל הדבר בעיניכם – גם בדיון שקדם לכך אירע בדיוק אותו הדבר…. ביקשתי מבית המשפט שלא לחזור על  על הדחייה ולקיים את הוראות החוק. בית המשפט הסביר לי שאני צודק, אבל אם הוא יעשה כן, התביעה תערער ובית המשפט יחזיר את התיק לדיון… לכן נאות לבקשת הדחייה החוזרת של התביעה…

עובדות!.

עורכי דין לתעבורה, העוסקים המלאכה יום יום, מתבקשים להגיב על החלטה זו, כדי שהציבור יוכל לקבוע עמדה בעניין.

לי אישית אין התלבטות. לדעתי נחצה כאן עוד קו אדום. אני כבר ביקשתי מהשופט הנכבד שיפסול עצמו מלדון ויש לי שפע של נימוקים. משלא עשה כן העברתי את ניהול החקירות לעורכי דין אחרים גם כדי שאיש לא יחשוב שהתבטאות כזו היא תוצאה של יחסים עכורים מקריים שבין פרקליט לשופט.שביני לכבוד השופט שגרמו לו לומר דברים אלה. אומר על כך רק כי לא זכיתי מעולם לשמוע את כבוד השופט ריבלין מסרב לדחות דיון לבקשת התבועה כאשר עד מעדיה איננו מגיע. לאחרונה, לפני כחודשיים לערך, הוא עשה כן כאשר העד, מר ערן דקל, לא הגיע לדיון ותשובתו הטלפונית הייתה שבנו הקטן קיבל חום. ממש אותה הסיבה. לעומת זאת אני יכול להראות שפע מקרים בהם סירב לבקשות הדחייה שהגשתי אני.

אל יקל עליכם הדבר שאני מפרסם דברים אלה כאן. אני עושה זאת למענכם – אני חייב לכם- הציבור – יותר ממה שאני חייב לכל אחד אחר.  זהו צו המצפון ואסור לי להימנע מהפרסום הזה.

ישפוט הציבור!

ומה עוד קרה בעוזרי? שום דבר – מומחים מטעם ההגנה שביקשו להעיד על הממצאים והמוצגים שהגישה התביעה בישיבה האחרונה לא הורשו להעיד להעיד… מדוע? לא הבנתי באמת מדוע. השופטים לא חדלו מלומר שלא יתירו עדויות מומחים וכי הם כבולים בהחלטת בית המשפט המחוזי. האם בית המשפט המחוזי כבל אותך שלא להתיר להגנה להתייחס לראיות התביעה החדשות?

עד כאן החדשות. התיק קבוע לסיכומים.

טחנות הצדק ונטחני הצדק

פרשייה שהייתה צריכה להיפתר בחודשים ספורים נמשכת כבר חמש שנים בקרוב. זו עובדה. מערכת המשפט יכולה להאשים אותי – כמה שהיא רוצה. זה הרי לא הגיוני שאני בכוחי הדל אשים מקלות בגלגלי הישות המשומנת כל כך ורבת העוצמה הזו הנקראת מערכת המשפט. יותר משהדבר מעיד על כוחי כמשפטן, שהרי יש מאות כמותי במערכת הזו לפני שהגחתי, מעיד הדבר על חולשתה המוסרית של המערכת והיותה נשלטת פחות מדי על ערכי משפט טהורים. אי אפשר להתעלם ממצוקתו האישית של כל שופט כשבאים ומניחים לפניו טענה קשה כל כך האומרת לו בעצם שהוא התרשל בעבודתו והרשיע חפים מפשע לרוב, ובאלפים. כבר עמדנו על כך לא אחת שתהליך כזה של הודאה בשגיאה הוא תהליך נפשי קשה. אבל, מן העבר השני עומדים כללים משפטיים מאד ברורים, אשר אילו נשמרו כראוי השופט היה צריך לשים את עצמו בצד ולפסוק מתוקף היותו שופט מקצוען : טעיתי. זו הרי המעלה הגבוהה ביותר ששופט יכול להגיע אליה – לחזור בו ולומר בגלוי טעיתי. לצד הגורם הנפשי עמדה כמובן התחושה הבלתי נסבלת שאסור לתת לאף אחד להימלט מעונש. זו תחושה פרימיטיבית במהותה והיא ניזונה מיצרים ראשוניים למדי. חוכמת המשפט מצפה מהמשפטן שידע להתנער מיצרים כאלה. התהליך אם כן הוא ארוך, ןיש בו תחנות ונקודות מפנה ומשבר (לכל הצדדים – שופט סנגור ותובע), אבל הכיוון הוא ברור ומובהק: כל יום מתגבש שינוי מהותי במצב השיפוט בענייני השכרות. שופטים זזים מעמדותיהם הקודמות. כל אחד בזמנו וכפי יכולתו. כל אחד לפי התובנות המגיחות אל תודעתו מעבר למנגנוני ההגנה הכמעט בלתי עבירים שהונחו בפנינו. יש שינוי. בשבועת האחרונים יש תובנה הולכת וגוברת לעובדה שמדידה כפופה לתהליכי כיוול ותחזוקה – וכמעט לא עובר יום שלא מצטרף שופט נוסף לתובנה הזו, ונוגס עוד נגיסה בעמדת התביעה אצלו באולם, ובפסקי הדין שהוא נותן. גזרתי על עצמי לא לציין שמות אך אומר שבשבוע הנוכחי שופט חיפאי, שופט תל אביבי ושופטת במחוז המרכז עשו צעדים גדולים מאד, שלא היה אפשר להאמין שיעשו לאור עמדותיהם הקודמות. בשבועיים האחרונים הביעו ארבעה שופטים שונים בפני את הפליאה על כך, שעד היום לא ידעו שאת ערכי הגז בבלון הכיול יש להזין למכשיר הינשוף מראש כחלק מהתהליך. הם היו שבויים המחשבה שהינשוף הוא כל יכול – לא צריך עזרה או טיפול והכי חשוב זה שלא יפריעו לו לעבוד. ארבעה שופטים אלו שמעו עשרות רבות של פעמים את העובדה הזו – אבל היא לא חדרה את סף תודעתם! הכיצד? זו טיבה של מערכת הגנה שמטייחת את יכולתו של המתגונן מלראות נכוחה. זה טבעי. זה עובר על כל אחד מאיתנו. לא שמעתם שהבעל או האישה הנבגדים הם האחרונים לדעת? אין הבדל – זה אותו מנגנון. אבל לא די להסתפק בלהבין את מה שקרה להם לשופטים ולסלוח. לא בזה בהחלט לא די . האכזבה הגדולה ביותר היא בית המשפט העליון שלנו. בית המשפט הזה משך ידיו מכל אפשרות לבדוק מה קורה. הוא ראה את האסון המתרגש, יכול היה להבין שאולי עשרות אלפים מורשעים לשוא – אבל עמד מנגד. הוא לא סתם לא התערב – בכל פעם שהביאו לו את הבעייה לפתחו – הוא דחה אותה מעליו. לטעמי היה בזה חוסר אחריות במידה גדולה מאד, ואם אני מבין תהליכים נפשיים – הרי שעתה אנו בפני הסכנה ששם – במקום ההוא שאנו מייחלים לעזרה – לא ניתן למצוא אותה באמת. שם נמצא מן הסתם מנגנוני הגנה מחושלים שבעתיים. ההתדיינות בפני ההרכב של שדן בעניין עוזרי היא מאלפת ומרתקת דווקא מן הפן הנפשי. נדמה לי שאין אחד שחולק על כך שההרכב קם עם מטרה ברורה להכריע את ההתנגדות לינשוף ולקבוע רף אכיפה כזה שיאפשר את המשך האכיפה בינשוף. לא צריך לחשוב שהייתה פה כוונת זדון. אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות כמו שהיא. ההרכב הזה עבר תהליך ארוך של לימוד ששינה את דעתו והביא אותו לידי קביעת הרף ההוא של – 400 מיקרוגרם אשר הוגדר על ידי משפטנים לרוב כקפיצתה נחשונית רבת תעוזה. אי אפשר להתעלם מהאכזבה שהביעו שופטים לרוב מן התוצאה. הם קיוו לזבנג וגמרנו. מה אם כן קרה? כפי שצפיתי מראש אירעו שני דברים: א. בית המשפט אסף מידע, למד, שינן, אבל לא יכול היה להשתחרר מן המטרה. ב. בית המשפט הלך וצבר אכזבה מרה ממערכת האכיפה המשטרתית, אשר אלמלא הייתה זו המשטרה – או אילו היה זה הנאשם שהיה נתפס בנורמות התנהגות שכאלה היו נאמרים דברים קשים מאד. אבל בעיני החמור מכל שאירע היה דבר אחר לחלוטין: בית המשפט הוכיח בצורה נחרצת שאין הוא פנוי לשמוע את הצדדים. בית המשפט הוכיח חוסר סבלנות וחוסר הקשבה קשים בכל הנדרש להטות אוזן למתדיין שבפניו. אילו היה מדובר בסתם יחסי אנוש אפשר היה לומר שבית המשפט נהג באגוצנטריות שמיסכה עבורו חלק ניכר מן המציאות המשפטית. בית המשפט לא קיבל על עצמו את העובדה שהסנגור מנהל את הגנתו, וכי ההגנה תלויה בראיות, והיא דינאמית. בית המשפט לא התייחס אפילו להרף עין לטענה המרכזית של י ששני המומחים כביכול שהציבה המדינה – נציג היצרן, ונציד המשטרה – הם לא עדים מומחים אלא בעלי העניין הנושאים באשמה! אני כסנגור – לא נהלתי חקירת מומחה למי שאיננו מומחה בעיני החוק. אבל השופטים קשרו לו מבלי לתת דעתם לחוק וכלליו – כתר של מומחה. זאת ועוד – הנה למשל לא טרחה התביעה להוכיח במשפט עוזרי כי המכשיר הופעל ביד מהימנה וכי המכשיר עבר כיול כלשהו. סנגור ממוצע לא טורח להוכיח שכיול שלא הוכח הוא חסר תוקף! אבל בית המשפט עסק בעצמו – באופן מנותק מן המשפט בכיול הזה. מה קרה בסופו של דבר? בית המשפט נקלע לכלל טעות שהוא גזר על עצמו, והכריע בנושאים שטרם עמדו על הפרק…. החרה החזיק אחריו בשגיאה משפטית חמורה גם בית המשפט המחוזי, שראה עצמו מומחה ומבין באופן תמוה אם להתבטא בדלת אמות המותר בפרהסיה. אם אתה צריך עוד משהו כדי להבין מה מסתתר מאחרי פסיקת בית המפט המחוזי – אילו דחפים נפשיים הנה לך שנים מובהקים: האחד: בסיום פסק הדין הציע בית המשפט המחוזי למלט את גברת עוזרי מעונש….. השני: הפסק דינו קבע שהתיק יוחזק לשמיעת ראיות בקצרה….. מדוע הציע שגברת עוזרי תימלט מעונש ובלבד שתודה? נראה לי שהוא היה להוט מאד לעשות את פסק דינו אבן פינה במשפט הארץ הזאת. לצערי ולהערכתי הוא דווקא ייזכר ככישלון משפטי מובהק. ומדוע קבע שההמשך יהיה קצר? ממתי קוצב בית המשפט את אורך ההתדיינות בסוגייה שאף פעם לא שמע ואין לו עליה שמץ של ידע? כל פסיכולוג מתחיל יזהה בקלות את השאיפה הכמוסה הפורצת מבעת לפליטות קולמוס שכאלה. עכשו ניצב לו בית משפט השלום במבוכה. מצד אחד, יש עליו את מורא בית המשפט המחוזי, שגם עלב בו וגם הכתיב לו מן סוג של סוף פסוק. מצד שני, כבר בישיבה הראשונה התבררו נסיבות כאלה שבית משפט הגון, שופט הנאמן למצפונו – לא יכול שלא להתייחס אליהם. יש כאלה הסבורים שיש לאפשר לשופטים לזכות את גברת עוזרי בתואנה כלשהי, ולהמשיך במאבק בתיק אחר שבו לא יהיו ידיו של בית המשפט קשורות. דעתי שונה – ניהול ההגנה אינו בידי בית המשפט, לא של ערכאה ראשונה ולא של ערכאה שנייה. לא יעלה על הדעת שבית משפט לא יתיר הבאת ראיות רק בגלל שהן עלולות להציג את פסק דינו של בית המשפט המחוזי באור עגום. אם בית המשפט עשה את רוב הדרך הנפשית הנדרשת, נקווה שיעשה עוד את כיברת הדרך הקצרה שנותרה, ולא יחמיץ את שעתו החשובה של המשפט – לומר את האמת במערומיה המצערים בקול צלול. הבה נקווה שבפסח הזה נקיים מצוות עליה לרגל לבית המשפט בירושלים מתוך הכרת תודה למי שפתח לנו שערי שמים, והנשכר האמיתי יהיה עם ישראל  שיקבל עידן משפטי חדש. (מוצ"ש 15.1.11)

שייך לנושאים: הינשוף - פרטים טכניים, נהיגה בשכרות, סיכומי הגנה במשפט הינשוף, עוזרי - ערערו בבית המשפט המחוזי, עורך דין תעבורה נכתב על ידי עורך דין דוד קולקר