השבועות האחרונים הם שבועות של מומנטום לפרשת הינשוף.

תחילתם עם פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, ולמעשה ערב פסק הדין.  ערב פסק הדין היו כמה אנשים מתוחים מאד והיו כמה רגועים להפליא. אנשי המשטרה היו רגועים לחלוטין. לא היה להם מה להפסיד. הציבור וציבור השופטים כבר הבינו מזמן את גודל השערוריה. הלם גדול נוסף לא היה צפוי. אפשר היה רק להתנחם מעט בהקטנת הרף, ולו לפרק זמן של ביניים.

גם אני לא הייתי מתוח בדיוק מאותן סיבות. מה יכולתי כבר להפסיד? קביעה שהרף יהיה 290 ? זה הרי נצחון מכייוון שחמש שנים נלחמו עימי על השארתו על רמה של 240 מיקרוגרם. האם זה נצחון משטרתי? זו הודעה בכ-6000 מורשעי שווא..  הרי לא חששתי ולו לרגע להרשעת הנאשמת.

מי שלהערכתי היה באמת במתח היו אלה שופטי בית המשפט לתעבורה בירושלים שישבו ושמעו באריכות משפט ארוך ומורכב, והוציאו מתחת ידם פסק דין אותו כתבו בדם ליבם מתוך מאמץ עצום להגן על הציבור וגם לא להפסיק את האכיפה. וכך הם בנו פסק דין שלא עומד במבחן ההגיון והמדע, אך עונה על צרכי השעה. על מה המתח? על החשש שבית המשפט המחוזי, הנוהג לא אחת בניכור כלפי המסירות הזו של שופטי השלום, יתייצב לימין נציגי הפרקליטות ויכה בשופטי השלום. כבר כשפעלו למען ענישה מודרגת שהכל מסכימים עליה, בחר בית המשפט המחוזי לבטלה ולעלוב בהם באופן שעורכי הדין עצמם חשו שלא בנוח מול העלבון הזה.

ואכן שוב כך קרה. בית המשפט המחוזי הוציא מתחת ידו פסק דין תמוה אבל ברור בנחישותו ובסטירת הלחי המצלצלת שיש בו לשופטים דלמטה.

הכותרות דיברו על מפלה להגנה, ותנועות גינדור טווסיות של דוברי משטרה ופרקליטות הופגנו בכלי התקשורת, אבל הפלא ופלא המשבר שלאחרי לא אחר לבא. פתאום התברר לכל שהפסיקה הזו חסרת משמעות. מבחינה משפטית זו אמרת אגב חסרת משקל, שהרי את הנאשמת במשפט לא הרשיעו כלל, והדברים שנאמרו לא היו דרושים כדי להכריע את דינה. דברים שבית משפט אומר אגב אורחא, שאינם חלק מהנמקת הרשעה אין להם אופי מחייב במשפט הישראלי.

והנה מתברר שתורה של ההגנה – כלומר שלי – לומר את דברי נדחה לחודשים ארוכים, אולי לשנה או שנתיים, של אנדרלמוסיה משפטית מתמשכת מכיוון שהתיק הוחזר לבית משפט השלום כדי שיתחיל לדון בעניינה של הנאשמת סוף סוף!.

נוסח פסק הדין איננו משקף חוסן משפטי. כלל וכלל לא. הדבר לא נעלם מעיניהם של שופטים רבים, שבנוסף לאלו שפניהם הולבנו ברבים, ראו בפסק הדין סטירה מצלצלת וזלזול בעבודתם המשפטית. אלו היושבים יום יום בתיקי שכרות ונאלצים להתמודד עם התקפה חסרת תקדים ונעדרת מענה מצד הסנגורים, חיכו לפסק דין עם תוכן שאפשר לעמוד מאחוריו. מה שהתקבל עורר זעם, עלבון, התמרמרות, ובייחוד הביא לגיבוש השורות של הערכאה דלמטה נגד הערכאה שמעל – ובצדק רב.

אותו פסק דין גם היכה גלים בדיוק מאותו סוג בקרב קהלית עורכי הדין לתעבורה. גם כאן הבינו שאי אפשר יותר לשחק את המשחק הזה. מדובר באובדן דרך ממש. קבוצה נכבדה של כמה עשרות עורכי דין התאספה התארגנה  והחלה לפעול בשיתוף פעולה שאין לו תקדים בעולם המשפט הישראלי.

והנה התבשרנו שגם כמה שופטים נפגשו התארגנו והחלו לירות בליסטראות. את התוצאה אנו רואים בכתבות סוף השבוע בערוצי הטלויזיה השונים שבהם מתוארת ההתפתחות כפרפורי גסיסה אחרונים של הינשוף. הטענות המשפטיות לא חדשות. מה שחדש הוא שהשופטים החליטו להתייחס אליהן כחוק., ושהעיתונות פתאום מבינה עד כמה תפוח האדמה הזה לוהט.!!!!

כבר אמרתי בעבר שאת התהליך הזה עוד ילמדו שנים רבות בהיבטים מערכתיים וחוקתיים החורגים הרבה מדלת אמות משפט התעבורה או המשפט הפלילי – ולנגד עינינו התהליך הזה מבשיל וצובר תאוצה.

עשרות אלפי מורשעי שווא זו איננה תקלה. זו שואה משפטית.

לטעמי   אין סיכוי שמישהו מלמעלה יוכל לסייע – לא בבית המשפט העליון ולא בלשכות של הפוליטיקאים איןתובנה לחומרת האירועים ומהותם. גם בפרקליטות המדינה אין על מי לסמוך. הם רואים עצמם סנגורים בכל מחיר של המשטרה.. הם לא חוו את האטמוספרה הממאירה שבה אנו פועלים ועל כן קצרה ידם מלהושיע.

העובדה שבסוף השבוע הופיעו בטלביזיה שלושה עורכי דין שרק לפני חודש חודשיים לא היו מוכנים לייצג את העמדה הנחרצת נגד הינשוף מטעמים מובנים – ואומרים כי ההרשעות בלתי חוקיות – היא לי ולציבור האירוע המשפטי החשוב ביותר השנה. הרבה יותר מפסק הדין בעניין עוזרי שרק זירז באןפן פרדוקסלי את התהליך.

הבה נאמין בסוף טוב

שייך לנושאים: עורך דין תעבורה נכתב על ידי עורך דין דוד קולקר