מדיניות הענישה בדיני התעבורה הולכת ומתקשחת. לחץ ציבורי הולך וגדל דורש מהשופטים להחמיר בענישה, ואכן ההחמרה הזו הולכת ותופסת מקום נרחב יותר ויותר, ובמקביל שופטים רבים רואים עצמם מחויבים להימנע מהקלה בעונש בשל ביקורת נוקבת של ערכאות הערעור ולא רק בגלל תגובות מתלהמות בעיתונות ובטלוויזיה.

התביעה והעיתונות מדברים על כל הנהגים שקיפחו חייהם של אחרים באותה שפה ובאותם ביטויים כאילו אין הבדל בין מי שנקלע לתאונה בגלל טעות אנוש ובין מי שיצא לדרך כשהוא מסומם. צריך לדעת שמי שיצא להשתכר ונהג לא דומה למי שמצאו אצלו בדם מעט אלכוהול ואילו בפועל לא היה שיכור ואין קשר בין האירוע לשכרות.

לפעמים אני יושב  מול נהג שעולמו חרב עליו, וכל האירוע הוא עבורו פשוט סיוט אחד גדול באמצע החיים, והוא מקווה כי בעוד רגע יתעורר ויגלה שחלם חלום רע. הבה נודה על האמת, אילו היה הנהג הזה מגיב מעט קודם, מנסה למנוע את התאונה והרג בעצמו – ההרוג האחר, הנהג האחר – הוא היה זה שעומד לדין על קיפוח חיי אדם. ובמילים אחרות, רק ידי המקרה שזימנה את שניהם לאירוע הטראגי היא זו שקבע מי יחיה ומי יעמוד לדין ויהיה מטרה לנקמנות לוהטת של מנגנון אכיפה חסר פשרות?

לפי הדין על בית המשפט לשקול את כל הנסיבות, אבל לפני שהוא יעשה זאת יהיה עליו לקבוע אשמה. כלל ראשון בעיני הוא לבחון היטב את האשמה. לא לקבלה כמובנת מאליה. לא להיבהל מנחרצות התביעה. יותר מדי פעמים הנחרצות הזו לא הייתה מבוססת היטב.

ובכל זאת, אם האשמה מוכחת, על בית המשפט לשים לב לכל נסיבות המקרה, לבחון כל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו, ובשים לב לפרטים המבחינים מקרה זה מאחרים שכבר נדונו. עונשו של הנאשם ייגזר רק לאחר בחינת האיזון בין השיקולים השונים ומשקלם היחסי, – נסיבותיו האישיות של הנאשם מצד אחד ומדיניות הענישה והאינטרס הציבורי מן הצד השני.

גרם מוות ברשלנות" ו"הריגה" – מה ההבדל?"

בתאונת דרכים קטלניות נהרגים בני אדם. ההרג הזה צפוי ובלתי נמנע. ובכל זאת מי שאיתרע מזלו להיות מעורב בזה, נדרש לתת את הדין על קיפוח חיי אדם לא מואשם תמיד באותה עבירה ואפילו לא באותו בית משפט.

בעוד מי שמואשם בגרימת מוות ברשלנות עומד לדין בפני בית משפט השלום, ושופט אותו אותו שופט שדן באי ציות לתמרורים, הרי מי שעומד לדין באשמת הריגה מואשם בבית המשפט המחוזי, ושלושה שופטים יחרצו את דינו.

גם העונש הנקוב בחוק שונה בתכלית. העונש המקסימאלי בחוק על עבירת גרם מוות ברשלנות הוא שלוש שנות מאסר, ובני משפחת המנוח אמרו מיד – רק שלוש שנים מחיר חיי אדם? לעומת זאתו בהריגה העונש המקסימאלי הוא עשרים שנות מאסר – כן עשרים, והנאשם ובני משפחתו ימרטו את שערות ראשם ולא יוכלו להאמין שאדם מן הישוב יכול להיקלע למלכודת משפטית קטלנית שכזו שהורסת את חייו וחיי משפחתו.

היכן האיזון הרצוי? יש בכלל איזון אפשרי? מה תפקידו של השופט? אלו שאלו מורכבות. אלא שכיום המשקל הגדול ביותר לקציבת העונש איננו לא השופט ולא סעיף החוק – האווירה בציבור שהיא בעצם האווירה בכלי התקשורת – היא היא השחקן מספר אחד בקציבת העונש.

בדבר אחד אין הבדל בין העבירות – על התביעה להוכיח מעבר לכל ספק סביר שהנאשם גרם למוות, שמעשי הנאשם הם שהביאו למותו של הקורבן, ולא די בזה שהייתה תאונה ומישהו מת – יש חובה ברורה להוכיח את אשמה – כלומר שההרג הוא תוצאה של פעולה אות מחדל של הנאשם, ולא די בזה שהנאשם איננו יודע להסביר מה קרה או להוכיח שאיננו אשם.

ועוד דבר אחד – בשום מקרה לא צריך להוכיח שהנאשם רצה במותו של הקורבן. מוסכם על הכל מראש שהמוות הזה לא היה מכוון ומוסכם על הכל שמדובר בתאונה שאיש לא רצה בה.

אז מה בכל זאת ההבדל? ההבדל נעוץ ביסוד הנפשי. מה פירוש היסוד הנפשי? את זה אנסה לבאר במילים פשוטות.

"גרימת מוות ברשלנות". השאלה היא מה זו רשלנות? כל אחד יכול להאשים את זולתו ברשלנות ולומר לו שנהג ברשלנות ו"עובדה" שהנהיגה הביאה לנזק. אין בזה כמובן הוכחה במובן המשפטי. במובן המשפטי צריך קודם לכל לבודד את המעשה או המחדל שגרמו לאירוע, ולשאול מה היה צריך הנהג לעשות כדי למנוע את האירוע. ברור שכל דבר אפשר למנוע בחכמה שלאחר מעשה, ובכל זאת מה עושה מעשה אחד או הימנעות מלעשות מעשה למרשיע?

כדי שהנהיגה תיחשב "רשלנית" על התביעה להוכיח בפועל שהנאשם עשה משהו רשלני, כלומר מעשה שאדם סביר לא היה עושה? מי הוא אותו אדם סביר? מי יודע איך הוא היה נוהג? זה תפקידו של בית המשפט לקבוע! במילים פשוטות יותר בית המשפט מכיר בזה שהנאשם לא התכוון לנהוג ברשלנות,  ושאפילו אולי מבחינתו לא נהג ברשלנות, אבל בית המשפט יכול לקבוע כי כך לנהוג זו התנהגות רשלנית.

התובע והסנגור, יכולים באמצעות מומחים לנסות לשכנע את בית המשפט מה נורמטיבי ומה צריך להיחשב רשלני – ובית המשפט מחליט – הנאשם יושב ומן הצד ושואל את עצמו לא אחת: האם המשפט הזה עלי?. הרי שום דבר מזה לא עלה בדעתי. כמעט הכל בתאוריה.

מה אם כן עולה לרמה של הריגה? מדוע אם למשל מוסכם על הכל שכך לא מתנהגים זו לא הריגה? התשובה היא כזו: כדי שזו תהיה גרימת מוות ברשלנות, צריך להיות מוסכם על הכל שהנאשם נקלע למצב של רשלנות  שלא בידיעתו, שלא היה מודע לה. הוא לא היה אדיש לחיי אדם, ולא העלה על דעתו שהוא עלול לגרום לאסון שנגרם- אבל יחד עם זאת היה מצופה ממנו לנהוג אחרת.

לעומתו, מי שבית המשפט יעריך שהכניס את עצמו למצב המסוכן ביודעין, אבל היה אדיש ולא איכפתי לתוצאות היכולות לנבוע ממעשהו, הוא כבר בעל יסוד נפשי פוזיטיבי המכונה :"זדון".

מדובר במשהו הנעשה בדרגה העולה על רשלנות סתם, שבה אנו "מלבישים" מחדל על אדם לפי מה שהיה צריך לעשות ולא לפי מה שהבין וידע בפועל, כאן כבר צריך להוכיח שהנאשם ידע, הבין ועבר עבירה ביודעין, מתוך אדישות לסיכון חיי הזולת.- די בזה כדי להרשיע בעבירת הריגה.. (לא צריך להוכיח שהתכוון להרוג).

מי שיעקוב אחר הפסיקה והנמקות התביעה והשופטים ימצא שההבחנה הזו בעייתית מאד. מקרים רבים שיכולים להיחשב רשלנות מוחמרים לדרגת הריגה ואיש לא מצליח להבין מדוע ואיך במלל, והרבה מלל,

יכולתי להציג כאן רשימה ארוכה של פסקי דין שמנמקים זה לכאן וזה לכאן מה ראוי ומה לא ראוי, מה רשלנות ומה לא רשלנות, ולא תשכילו יותר מאשר להבין שמי שנקלע כבר למערכת הכוחנית הזו, צריך לנהוג בדרך הבאה:

לנשום עמוק, לתת לעצמו דין וחשבון על מה שאירע ולהחליט שעליו לאסוף כח ולהתמודד עם  המציאות החדשה.

לא להתעכב, לדחות מעליו את כל מי שאומר לו – חכה אולי לא יוגש כתב אישום, ולשכור לעצמו מיד איש מקצוע שיבחן את הנסיבות ויאסוף כל חומר ראיות שניתן לאסוף באופן עצמאי בזמן אמת.ולהתחיל להתוות קווי הגנה אלטרנטיביים מגובים בראיות.

ומה לא – אל תתפתו למי שמראש ויתר על האפשרות שתזוכו מכל אשמה. לא!

התעדכנו בעמוד המידע תאונות דרכים קטלניות אתה חי בסרט? תן לנו לעזור לך מעט

בהצלחה.

שייך לנושאים: עורך דין תעבורה נכתב על ידי עורך דין דוד קולקר