למי מותר לא לציית לצווי בית המשפט?
הזלזול של אגף התנועה של משטרת ישראל בפסקי דין ובשופטים שאינם לרוחו
פסק דין, הוא פסק דין, וכל מי ששומר חוק חייב לציית לו.
גם פסק דין שיש עליו ערעור הוא פסק דין ומוכרחים לציית לו. רק צו מפורש של בית המשפט המעכב את הביצוע יכול לזכות את מי שחוייב בדין להימנע מביצוע מיידי של פסק הדין.
אזרח שלא מקיים את פסק הדין של בית משפט השלום חסום משמיעת ערעורו בבית המשפט המחוזי. למשל, אם בית המשפט פסל נהג מלנהוג וגם הטיל עליו קנס, הוא חייב לשאת בעונש מיד, להפקיד את רשיונו, ולשלם את הקנס. אם יבקש מבית המשפט של ערעור לעכב את ביצוע הפסילה מלנהוג, בדרך כלל יסרבו לו, אבל אם לא ישלם את הקנס – אפילו לא ידונו בבקשה לעיכוב ביצוע!!! אם לא יעשה כן לא ישמע הערעור כלל ויידחה!
|
בשנה האחרונה יצאו שלושה פסקי דין חשובים ומדוברים שבהם הפסידה המשטרה. בפסקי דין אלו הוקיע בית המשפט את אגף התנועה ואת התנהלותו ופסל אמצעי אכיפה בצורה כזו או אחרת. הפסילה הראשונה הייתה של המצלמות הנטועות בצידי הדרכים ומשחרות לעברייני מהירות. אלו מצלמות מסוג מולטינובה. בית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע כמו בית משפט השלום לפניו שהמצלמות לא מכויילות ומביאות להרשעת חפים מפשע ואסר על השימוש בהן. הפסילה השניה הייתה גם היא של בית המשפט המחוזי בבאר שבע ובה נפסלו מדי מהירות הלייזר – אקדחי הלייזר – הידועים בכינויים המשטרתי הממלא"ז. גם הפעם פסל בית המשפט המחוזי את השימוש במכשירים הללו אחרי שכבר ברור לכל שמשטרת ישראל מפעילה מכשירים לא תקניים, לא מכויילים ובלתי מתוחזקים כראוי. ואחרי שתי המכות הללו ספגה משטרת ישראל מכה שלישית באותה שנה ממש, והיא פסיקתו של בית המשפט השלום בירושלים בהרכב של שלושה שופטים (לבקשתי שלי כסנגור שהופיע מול המשטרה), לקבוע שמכשיר הישוף לא תקני, לא מכוייל כהלכה ולא מתוחזק כנדרש – ממש כמו אחיו הממלא"ז והמצלמה – לא מפתיע במיוחד. בית המשפט קבע כי על המשטרה להתאפק ולראות כמדידה מפלילה רק ערכים שמעל 400 מיקרוגרם ולא מ-265 מיקרוגרם שהפלילו קודם כל אחד ואחד. לא צריך להיות ישראלי וותיק כדי לדעת : משטרת ישראל מזלזלת בבית המשפט. פסקי הדין הללו לא עושים עליה רושם. היא רומסת את כבודם של השופטים במודע. משטרת ישראל ממשיכה להפעיל את המצלמות הללו ולהגיש על פיהן דוחות תנועה. רוב מכריע של האזרחים לא יודע בכלל שהמעשה לא חוקי. משטרת ישראל ממשיכה להפעיל את הממלא"ז ולהגיש על פיו כתבי אישום. כן כן! אז מה אם בית המשפט המחוזי פסק? וכך גם לגבי האלכוהול – כתבי אישום מוגשים, נהגים נפסלים על ידי שוטר במקום בניגוד לצו של שופטים!!!! וזו לא רק סתם חוצפה. זהו ערעור על תוקפם של בתי המשפט.
|
מיד אחרי כל פסק דין מפסקי הדין הללו התכנס אגף התנועה בראשותו של ניצב אבי בן חמו והחליט לצפצף על בית המשפט וגם הוציא על כך הנחיות בהתאם. בעניין הינשוף הגדיל לעשות העומד בראשו של הגוף המכובד והממלכתי הקרוי אגף התנועה והתריס: מי זה בכלל השופט הזה שיגיד לנו מה לעשות….. כך במילים בוטות יותר נשא את דבריו הכועסים על בית המשפט המעז להתנשא על המשטרה…. אתם מבינים? "מי זה בכלל הטננבוים הזה שיגיד לי מה לעשות" זה משפט לגיטימי במשטרת ישראל! ואפילו קצין אחד מאלו שנכחו בישיבה לא קם ואמר: עד כאן! ונניח שניצב בן חמו לא אמר את המילים האלה או שאמר רק דומות להן, (ואני לא הייתי שם, אני רק נסמך על עדי שמיעה וראיה), : איך העז להוציא פקודה ברוחן? הייתי מברר עם ניצב בן חמו את הנושא ומלבן אותו לפני שהוא מפורסם כאן, אבל הוא בחר שלא להסכים לשיחה. הוא איננו מדבר עם מי שמטיל דופי בעבודת המשטרה. אז אני בחברה טובה – כמו השופטים. העניין הוא ציבורי וחשוב מכדי שאשתוק. מה שלא ברור בכלל הוא מדוע בית המשפט מסכים לדון בערעורים של המשטרה למרות הפרת צווי בית המשפט. האם לשורי אגף התנועה ולניצב אבי בן חמו יש זכויות יתר במדינתנו לצפצף על כולנו? לצפצף על החוק? לצפצף על פסקי דין? תארו לכם מה היה קורה לכם את הייתם מצפצפים על פסק דין הפוסל את רשיונכם ואומרים: הרכב של שלושה שופטים בבית משפט שלום בירושלים? מי הם בשבילי – חכו לבית המשפט העליון! מישהו היה עושה לכם הנחה לפני שהיו שמים עליכם אזיקים ומשליכים אתכם לכלא? רוחו של ראש אגף התנועה מקרינה היטב גם כלפי מטה בשדרות פקודיו, ודברים ומילים שאני פוגש ושומע פה ושם – מוטב שלא הייתי פוגש כלל. ותחשבו על זה. ולא רק תחשבו. תעשו משהו! תראו את זה לעיתונאים, לחברי כנסת לשופטים, לאנשי ציבור אחרים. אל תשתקו. זו המדינה שלנו ואין לנו אחרת. דוד קולקר עו"ד
|
העתק: ראש לשכת עורכי הדין, שר המשפטים, השר לבטחון פנים, היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה.
שייך לנושאים: עורך דין תעבורה נכתב על ידי עורך דין דוד קולקר
והשופטים? השופטים הם מטעם המשטרה בדרך כלל תובעים משטרתיים לשעבר. אלו אולפו במשטרה ובהגיעם לכס השיפוט הם כמו התביעה משמשים זרוע של המשטרה. בתירוץ של לחץ ו"בזבוז זמן יקר לוחצים בכל הברוטליות להודות . בכך המשטרה מעודדת מאוד ומגדילה את התביעות. השופטים שוב בטוענה של עומס, לוחצים להודות וחוזר חלילה. על פי ההגיון כמות התביעות צריכה דוקא לגרום לכך ששופטים לא ימהרו להשביע את רצון המשטרה ולא ימהרו להרשיע. בידם הסמכות אף להעניש שוטרים שהביעו בדך פלילית לתביעה. זה ודאי היה מרתיע את המשטרה. אלא שלא כך. עצם קיומו של בית דין נפרד לתעבורה – שהוקם במקורו זמנית בגלל שביתה ממושכת של בתי המשפט מזין את מערך התביעות של המשטרה. מכאן שקרוב לודאי שהתלונות מצד בתי המשפט הן מהשפה אל החוץ. אילו התביעות היו על מה שבאמת צריך יתכן וניתן היה לבטל את קיומו הנפרד של בית התדין לתעבורה ומכאן לבטל את משרות שופטי התעבורה.
שופטי התעבורה מרשיעים בכמעט מאה אחוז מהמיקרים. כדי להבטיח זאת גם כאשר הנאשם זכאי, הם לא נותנים ביטוי בפרוטוקול להרבה מהמתרחש מסתירים את עובדת הפסקת העדות משמיטים את כל ההוכחות לחפות מהפרוטוקול ובעיקר משנים בפרוטוקול כל מה שלא מתאים להרשעה. גם המשטרה לחלוטין אינה מעוניינת בביטול בית דין שהוא למעשה סניף שלה לכן מצדה רצוי להרבות כמותית בתביעות להמשך קיומו.
הימצאות התביעה המשטרתית במערך החקירות עוררה חשש בדבר יכולתה לקבל החלטות עצמאיות
במקביל לתיקון מס' 33, ועוד קודם לו, החלו פורומים שלטוניים שונים לדון בסוגיית מעמדה של התביעה המשטרתית – הן בהיבט הנוגע לעצמאותה של התביעה המשטרתית במסגרת המשטרה, והן באשר לאיחודה האפשרי של התביעה המשטרתית עם הפרקליטות. בישראל, למעלה מ-90% מכלל תיקי התביעה הפלילית מטופלים בידי התביעה המשטרתית. אולם במובחן מן התובעים בפרקליטות, הנהנים מעצמאות ארגונית, היו התובעים המשטרתיים כפופים לקציני החקירות במרחבים ובמחוזות ולפיקוד הטריטוריאלי של המשטרה. הימצאותה של התביעה המשטרתית במערך החקירות המשטרתי עוררה חשש בדבר יכולתה לקבל החלטות באופן עצמאי. לפי תפיסת המשטרה, תפקיד התביעה המשטרתית הוא לבצע את מדיניות המשטרה ולסייע בהשגת יעדיה. במצב זה אין זהות באינטרסים בין הגוף החוקר לגוף התובע. במסגרת שיטת הניהול לפי היעדים והמדדים, הנקוטה במשטרה, הכוללת קביעת יעדים לכל אחד מתחומי הפעילות במשטרה, נקבעים לתביעה המשטרתית יעדים כמותיים. יעדים אלו נקבעים בהתאם לאינטרסים המשטרתיים בתיאום עם קציני אגף חקירות, במרחבים ובמחוזות, ובאישורם, והם אינם תואמים בהכרח את תפקיד התובע – להעמיד לדין רק בהימצא ראיות מספיקות וכשקיים אינטרס ציבור.
כלומר המשטרה מחליטה מלכתחילה על מכסות לכל מני עברות שיש להביא לתביעה!!! כפי שכולם יודעים בנוגע לדוחות ששוטרים מקבלים מכסות אותם הם צריכים למלא. משל היתה המשטרה קובעת יעדים לכמות תביעות על רצח שוד תקיפה בכל מחוז ולפי כך פועלת. מאוד יתכן שנגיע למצב זה אם לא יושם קץ למשטרת תנועה זו במתכונתה הנוכחית.
בדיקת המבקר העלתה כי הטיפול בתביעה המשטרתית בכל הנוגע להליך העמדה לדין ולהסדרי טיעון טוב פחות מזה שבפרקליטות; כי משך הטיפול בתיקי התביעה המשטרתית ארוך מזה שבפרקליטות וכי עלות העסקת תובע משטרתי גבוהה מעלות העסקת פרקליט.
ביקורתו והמלצתו של מבקר המדינה, החלו להניע תהליכים במשרדי הממשלה השונים. בעקבות דברי המבקר, חזרו והתקבלו, במהלך השנים 2000 ו-2001, מאז עברו כבר עשר שנים! במסגרות ממשלתיות שונות, החלטות בהן צוין כי המצב הקיים אינו תקין ואינו ראוי.
משטרת התנועה מחלקת לארבע רמות חומרה את עברות התנועה/תאונות דרכים:
א'. הקלה ביותר כולל דוחות. ב'.ג'. הרמות האמצעיות כוללות פגיעות גוף גם קשות והרס כלי רכב. ד'. החמורה ביותר מות או פגיעות מסכנות חיים. משטרת התנועה מטפלת אך ורק בשתי רמות ד. ממנה אינה יכולה להתעלם. ורמה א'. אין היא מתיחסת לרמות האמצעיות. המגישים תלונה על תאונה ברמות ב' וג' אפילו נפגעו קשה בגופם, אפילו נהרס רכבם לחלוטין, אומרים להם קחו פרטים מהנהג. אם הנהג סרב לתת פרטים וגם אם לפי הרישום קשה למצא כי אין מספר טלפון אומרים להם גשו לחברת הביטוח, ואינם זוכים להתיחסות נוספת. גם אי מסירת הפרטים על ידי הנהג אינה מעניינת אותם, להוציא תקופות שבהן המשטרה יוצאת ב"מבצע" בנושא. משטרת התנועה עובדת בשיטת המבצעים, מה שלא זוכה להתיחסות בדרך כלל נהיה חמור בעת מבצע. מעניין להשוות זאת לעבודתה של משטרת הפלילים. האם משטרת הפלילים עורכת מדי פעם מבצע בנושא תקיפה או שוד?
משטרת התנועה מטפלת באופן פעיל ביותר ברמה א', זו הפחות חמורה. דוחות על עברות גם דוחות שוא בין בהזדמנות ובין במבעים. כאן המשטרה אוהבת להראות את כוחה. ברמה זו אי מסירת פרטים הינה בכל מקרה חמורה גם אם לא היה נזק ואפילו אם גם לא היתה תאונה אלא כל הסימנים מעידים שבוימה תאונה. מקרים אלו נעשים יותר ויותר נפוצים על במיוחד על ידי קטנועים ורוכבי אופניים. כאן המשטרה תופרת תיקים בשיטות שהיא מלמדת את חוקריה. ברמה הפחות חמורה במקרים שלפחות נראים כפחות מסובכים המשטרה פעילה ביותר להראות כמויות – זה ההישג שלה וזה הכי קל. ברמה זו המשטרה משוחררת מביקורת הפרקליטות. למשטרת התנועה מערך תביעות משלה. התביעה המשטרתית עושה הכל כדי שתהיה תביעה, גם בחיר של חוסר תאמה אפילו לכתב ה"חוקר" שכל כל טרח להביא להרשעה ולפעמים לא מספיק הצליח. כך שרושמי התביעה לעיתים גם משפצים את התביעה במחיר של חוסר תימוכין במה שנרשם כעדות כדי להתאימה לחומר מרשיע. בדרך זו רוב המגיעים לבית הדין לתעבורה הינם נהגים נורמטיביים ואילו רוב הנהגים הפראים והמסוכנים אינם מגיעים לבית הדין.
בכך לא נגמרת ההתחכמות. לתביעה המשטרתית היתר מיוחד לבחור את השופט הרצוי לה עבור כל מקרה. כך שאם אין ממש אשם ניתן לבחור בשופט/ת האוהדת ביותר למשטרה. התובעים בדיון המשפטי גם הם ממערך התביעות של המשטרה אלו שוטרים לבושים אזרחית. תפקידם לעשות הכל למען הרשעה שזה אומר: אם המתלונן מתגלה כבלתי אמין ביותר, כפרחח כבריון ועדותו מלאת סתירות יתעלמו מכך, אם תהינה סתירות מהותיות בין עדותו בדיון לתלונתו במשטרה גם כאן יתעלמו מכך, אם בא כוח הנאשם מבקש למסור לבית המשפט את תלונתו במשטרה – שאותה בית המשפט אינו מקבל מלכתחילה, תהיה התנגדות מצד התביעה בטענה שאין סתירות. אם אין סתירות מדוע ההתנגדות? הפירוש האמיתי ל"אין סתירות" הוא יש סתירות אך עדיף להסתירם לבל יודע. בעת עדות הנאשם ההתנהגות כלפיו היא בריונית הפרעה לעדות, התפרצות לתוך העדות בשאלות על מה שטרם הגיע אילו בשם חקירה נגדית. ליצור רושם בכתובים כאילו יש סתירות שוב לא לתת להסביר ולבקש להפסיק עדות.
לחובתי נזקף דו"ח חנייה עירוניאשר הומר באזהרה "…לפנים משורת הדין.."" עת חניתי ברחוב נרקיס מצד ימין באינני
גורם עיכוב ו/או הפרעה לתנועה המיועד
לעליה והורדת נוסעים מיד אחר צומת מרומזר ובלתי מסומן בכל זברה אדום
או כחול.
מה הואילו חכמני הכנסת בתקנם
חוק חנייה לנכים כאשר העיריות
עושות החוק פלסטר העשרת
קופתן כאשר מקבלות גיבוי לכאורה
מבתי המשפט.
אם באמת הפרעתי לזרימת התנוע
הרי בכך סיכנתי עצמי בכך נהג פזיז
או חמום מוח השכיח לעיתים בארצינו
לכסח את ריכבי – ומה הרווחתי מזה
ריצות למוסך הפסד ביטוח וביטוח לאומי
עגמת נפש ועוד מרעין ביישין
שנה טובה