מתחילתה של "פרשת הינשוף" הצטיינה הפסיקה של בתי המשפט בעיוות החוק לטובת המדינה, ובלבד שהאכיפה של הנהיגה בשכרות לא תיפגע. אני יכול להביא דוגמאות לעשרות של שופטים שאמרו כך במפורש, כלומר אנחנו יודעים שאנחנו פוסקים בניגוד לחוק אבל כך נעשה כדי להכרית את הנגע החמור- נסלק את אותם רוצחים בפוטנציה הנוהגים בשכרות מהכבישים, וניתן למשטרה זמן לתקן את דרכיה.

יש שופט שטבע את הביטוי "לוליינות משפטית" כך הוא כינה את עיוות החוק שביצע לעיני כל, ועם "אזהרה" שובבה משהו, שלא לעולם חוסן…  צר לי כבודו – אפילו לשנייה אחת זה היה אסור לך!

אחד השיאים של התנהלות זו הוא פסק הדין הידוע כפרשת שרביט "רע"פ 3981/11 שניתן על ידי בית המשפט העליון בדיון אליו צורפו סנגורים אחדים, ואני בתוכם, מתוך החשיבות שבתי המשפט ייחסו לצורך להסיר עוד אבן נגף שהכבידה משהו על מערכת המשפט בתהליך שצריך להביא להרשעה.

הנושא היה פשוט לכאורה. המדינה שסברה שהיא תציג פלט שהפיק מכשיר הנשיפה ובכך יסתתמו פיות הסנגורים, מצאה שסנגורים בכל רחבי הארץ החלו לתקוף את תקינות המדידה על ידי תקיפת מיכלי הכיול, אותם מיכלים המכילים גז מעורב האלכוהול, שבאמצעותם  "בוחנים" את מכשיר "הינשוף" ומכיילים את המדידה שלו.

המדינה הייתה צריכה לפי דרך הטבע לשנס מותניים ולהוכיח מה יש במיכל,  ועל ידי כך לשכנע שמדובר באב מידה סביר ומדוייק. הדרך הפשוטה ביותר היית לספק מידע מהימן על תוכן המיכלים הללו, על ידי תעודות מוסמכות של מומחה מטעם היצרן ולאפשר לסנגורים לבחון אותם. דרך אחרת הייתה לתת למומחה מטעם הסנגור דוגמא מהמיכל כדי שתעבור אנליזה.

אלא שהמדינה, כדרכה בקודש, הערימה מכשולים וסרבה למסור את תעודות הבלון וגם לא לתת דגימה מן המיכל.

שופטינו בהמוניהם קבעו שהסנגור אינו זכאי לקבל העתק מהתעודה, או דגימה מהמיכל כיוון שמדובר בדייג, וכי זה לא חומר חקירה. גם הטענה שתקינות המכשיר אינה מוכחת בלי שיוכח במה כיילו אותו נדחתה באופן גורף, עד שמספר עורכי דין הגישו ערעור, ובערעור הזה עמדה המדינה במרייה לא לגלות את התעודות….

השפוט ששמע את הדיון הבהיר לנציגי המדינה כי דרכם תוביל לזיכויים המוניים וניסה לשכנע אותם לשנות מדרכם. או אז טענה המדינה כי הוכחת על תעודה היא טרדה בלתי נסבלת ודרשה לראות בתעודות הללו רשומה מוסדית, כך שהיוצרות יתהפכו, והוצאות זימונו של עד התביעה שצריך להוכיח מה יש במיכל יחולו על הנאשם….

כבוד השופט רענן בן יוסף קבע כי ייתכן מאד שתעודות כאלה אכן עונות על ההגדרה בסעיף 37 לפקודת הראיות, והן יוכלו להיות מוגדות כרשומה מוסדית, אבל הוסיף שהוכחה כזו צריכה להתבצע בערכה הראשונה.

סוף דבר, ואל תשאלו אותי איך זה יכול להיות, כל המערערים הורשעו, למרות שבתיקים שלהם לא הוכח דבר וחצי דבר אודות תוכן מיכלי הכיול, שכלל לא הוגשו אפילו כראיה. (העקרון החוזר על עצמו הוא שמרשיעם את המערערים, ו"מזהירים" שזה לא בסדר, עושים תנועת אזהרה וירטואלית כאילו מעתה ואילך יש למדינה קושי משפטי.- כך זה חוזר על עצמו עוד ועוד).

מסתבר שהמשטרה "הבינה" מפסק הדין שהיא איננה צריכה להוכיח דבר, וכל שעליה לעשות זה להגיש את התעודה – כך סתם, והפלא ופלא – נאשמים שייצגתי והורשעו בערכאה ראשונה, זוכו בערעור בפני השופט רענן בן יוסף שחזר והבהיר שעל המדינה היה להוכיח את היסודות של רשומה מוסדית ולא היה מקום לקבל תעודות כאלה סתם כך ללא תשתית עובדתית ראויה….  איך אם כן הרשיע את הנאשמים בפרשת "רודיטי"? את הסתירה הזו אי אפשר ליישב. אפשר רק לומר שבית המשפט הוכיח שוב שהוא ירשיע בכל ויכוח עקרוני שיצוץ.

על פסק הדין בעניין "רודיטי" הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, ומר רודיטי איבד את הבכורה והתיק שלו בבית המשפט העליון זכה לכינוי "פרשת שרביט".

הדיון בתיק זה היה אחד ההזויים שחוויתי בימי חיי כפרקליט. נציגי המדינה, מהפרקליטות הפליאו לתאר את תוכן המיכלים, ואת תכונות היצרן, והסיכויים שחס וחלילה תיפול שגיאה – ממש כאילו היו עדים מומחים, ונציגי המשטרה במדים כחולים החזיקו מכשיר ינשוף ומיכל כיול מצוחצחים, וגם הם הפליגו בשבחם: הנה בבקשה, עובדה.

באותו הדיון העזתי לקום ולבקש לראות את חוות הדעת שבא כח המדינה ציטט ברוב ידע, ובית המשפט העיר לי שאני מפריע. עמדתי על דעתי שאני שומע כאן דברים שאין להם זכר בראיות וכי השיטה הזו שלפיה לובדי המדים "מלמדים" את בית המשפט והוא שותה את דבריהם בצמא כאילו אלו ראיות כשרות לא רצוייה ואני מבקש לראות את חוות הדעת שמוזכרת כאן. התגובה הייתה קשה, קיבלתי נזיפה בוטה מכבוד השופט ג'ובראן שהוסיף איום שלא אעז להטיל דופי בשוטרים המקריבים את חייהם למעני….

דבר מזה לא הגיע אל הפרוטוקול – כך התברר לי בדיעבד.

בסיום הדיון, פנה חברי הטוב, אחד מעורכי הדין הידועים ביותר בענייני תעבורה לבית המפט ואמר בחיוך של שביעות רציון, "אני מבין אחרי הדיון הזה שהרוח נושבת בכיוון טוב", תוך שהוא משוכנע הצלחנו לשכנע בחוסר החוקיות של התנהלות התביעה, אבל כרגיל בפרשה זו פסקי הדין הם בכיוון אחד בלבד.

וכך, בתיק שבו לא הוגשה חוות דעת, לא הוגשה אך "תעודת בלון", או "מיכל כיול", קבע בית המשפט שהמכלים הללו מיוצרים בדרך פלונית   מאובטחת, חישב את סיכויי הטעות, וקבע שהיצרן הוא מעולה והתעודות – שאיש לא ראה – גם לא השופטים הם רשומה מוסדית!!! 

בפסקה האחרונה לפסק דינו, שם לב בית המשפט שהוא פוסק בניגוד לחוק באופן בוטה מדי, שהרי גם אם זו "רשומה מוסדית" יש לסנגור לעולם זכות לחקור את עורכה בחקירה נגדית, או אז הודיע בית המשפט העליון שלנו שזכות זו תוענק רק פעם אחת ויחידה לעורך דין אחד מקרי וזהו…..

ומה על כל המערערים באותו דיון שלא זכו לחקור את עורך התעודה? הם הורשעו, סתם כך, באופן סיטונאי, לפי אותה נוסחה מוכרת – מי שהורשע אבוד לו – אולי בעתיד המצב ישתנה……

המשפטנים שביננו שלא היו שם ודאי לא מאמינים למה שאני כותב כאן.זה הרי בית המשפט העליון. בית המשפט העליון ייתן לתוקף לתעודה שלא ראה? לתהליך שלא הוכח? למפעל שאפילו שמו אינו ידוע? – כן המציאות עולה על כל דמיון.

גם אילו הייתי תובע משטרתי במדים, לא הייתי יכול לשמוח עם פסק דין כזה.

פניתי לבית המשפט העליון בבקשה לקבל העתק מחוות הדעת העלומה, והתברר שבתיק לא הייתה ואין חוות דעת. כבוד השופט ג'ובראן הוצא החלטה המזמינה את המאשימה להשיב לשאלה היכן חוות הדעת, בלי לשלוח לי העתק, והדבר נודע לי באקראי כיוון שנציג הפרקליטות פנה אלי טלפונית לשאול אולי לי יש את חוות הדעת…..

מאז פסק דין זה, שהשפיל את ראשם של הסנגורים והגביר את הבטחון העצמי של המאשימה, מילות הקסם פסק דין "שרביט" – מכשירות כל פיסת נייר באנגלית שהמשטרה מגישה בלי שאף אחד – כולל השופט והמשטרה לא יודעים מי כתב אותה ומה כתוב שם….

בינתיים התברר כי במשך שנים ארוכות הגישו לבתי המשפט תעודות מזוייפות, כשיצרן א' מצרף תעודה מזויפת המתיימרת להיות של יצרן ב'…. בקשות רשות ערעור מונחות בבית המשפט העליון מזה שנתיים ומעלה, וכבר הפרקליטות מודה באופן רשמי "שקיימת אי בהירות בקשר לזהות היצרנים". במדינה מתוקנת זה היה צריך להביא לזיכויים המוניים. אצלנו ההרשעות ממשיכות כרגיל.

חברי שואלים אותי הכיצד זה אינני מתייאש. ואני שואל: להתייאש זה פתרון? יש דור צעיר. יאוש, זה מה שאנו רשאים להדגים לו כנורמה סבירה?

להטיף מוסר- זה דבר חסר סיכויי, אז הבה נתעשת, ונאחז במושכות הטיעון המשפטי. נטען טענות משפטיות. הטענה המשפטית שלי היא כזו: תעודות בלון הן "תעודת חוץ" או "תעודה נכרית" לפי פקודת הראיות, ולכן בלתי קבילות ללא עד בשר ודם המגיש אותן ונחקר עליהן בחקירה נגדית!

סעיף 30 לפקודת הראיות קובע במפורש שההקלות בהגשת תעודת נכרית לא חלות במשפט פלילי.

כלומר: התביעה איננה יכולה להגיש את תעודות הבלון בהיותן תעודת חוץ, אלא באמצעות עד בשר ודם שערך את התעודה הפלונית.

אל תשאלו אותי איך יכול להיות שבית המשפט העליון התעלם מהוראות סעיף 30, אבל אם תשאלו לדעתי, פסק הדין בעניין שרביט הוא פסק דין עצוב ומעציב, ויש בו את כל הדברים הרעים שאפשר לומר על פסק דין שנועד לסייע לצד אחד תוך הקרבת עקרונות יסוד של משפט באשר הוא, עד כדי ליקוי מאורות של ממש.

משסיימתי לכתוב דברים אלו, נשאלתי על ידי רבים מה הסיכוי שבית משפט כל שהו יבטל את הלכת שרביט או יתעלם ממנה לפחות, שהרי היא איננה בוחנת כלל את סוגיית סעיף 30 לפקודת הראיות וכל שופט מהערכאה הנמוכה ביותר חייב לפסוק קודם כל לפי החוק. כך זה ברור מאליו, הלא כן?

פרופסור הרנון בספרו דיני הראיות, חלק שני מצדד לגמרי בלשון החוק. היה דבריו במלואם: 

נכון, הפסיקה בעניין זה דלילה ביותר, וכל פעם כמעט שהנושא עלה הוא היה נגוע במסמכים של רשוויות של מדינות זרות. ואף על פי כן הנה פסק דין "טרי" מיוני 2015, של בית המשפט המחוזי בחיפה בעק"פ 53449-06-14 אראביא מיוזיק בע"מ נגד סמיר דמוני ואחרים. (עק"פ-ערעור קובלנה פלילית פרטית).

שם נפל ויכוח על זכויות יוצרים, והמערערת ביקשה להוכיח עובדות על ידי ש להגיש את תדפיסי רשם החברות המצרי ובית משפט קמא קבע כי אינם קבילים מאחר ואינם עומדים בדרישות סעיף 30 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א- 1971 (להלן "פקודת הראיות"). "טענת המערערת בערעור הינה כי "עם כל הכבוד, הסעיף הנ"ל איננו חל בהליכים פליליים" (ההדגשה במקור).". 

בית המשפט סוקר שם את דבריו של פרופסור קדמי על "החריג: סעיפים 29, 32-34 לפקודת הראיות (נ"ח): תעודות ציבוריות ונכריות", ומעיר אגב כך שהחריג לא חל בפלילים. במילים ברורות ונחרצות הוא מסביר:

"באשר לחריג הקבוע בסעיף 30 לפקודת הראיות שעניינו "הוכחת תעודות חוץ  (מסמכים "פרטיים")" הוא אכן חל רק בעניינים אזרחיים, אך הוא בא להקל על דרך ההוכחה בהליך האזרחי ולא להיפך."

נדמה לי שבדוגמאות הללו פרעתי את חובי לקהל הקדוש ונתתי בידיו כלים של ממש לדר4וש למחות ולסלק את המנהג המגונה, לפיו המדינה מגישה צילום של מסמך שאיש לא יודע מי ערך מתי ובאילו נסיבות, ואפילו תוכנו הוא בבחינה חידה. גם במשפט אזרחי אין להתיר זאת, לא כל שכן בפלילים.

אני מציע ומבקש לדרבן את חברי עורכי הדין לעמוד על הטענה הזו במלא התוקף.

בהצלחה לכולם, ואם יכולים לומר שאני שלחתי אתכם.

שייך לנושאים: מאמרים, נהיגה בשכרות, עורך דין תעבורה נכתב על ידי עורך דין דוד קולקר