מדוע מפגין בית המשפט יחס שונה להגנה מול התביעה?

לא אחת אני נתקל בהחלטות של שופטים נכבדים אשר מסרבים לדחות את מועד הדיון בטענה שהדיון נקבע זה מכבר. לא שזה נימוק מספיק, אבל החלטה כזו מעוררת כבוד לשופט העומד על מניעת סחבת. בדרך כלל אם כבר ניתנה החלטה כזו, מוטב לו לסנגור שיגיע מוכן, כל עדיו וראיותיו זמינים, שכן בית המשפט לא יהסס להכריע בדין בלי לאפשר כל דחייה נוספת.

אבל מה קורה אם לאותה ישיבה שבית המשפט סרב לדחות, לא  תגיע  התביעה מוכנה, מי מעדיה לא יתייצב לדיון, או אפילו יהיה זה העד היחיד שבגללו זומנה הישיבה? הסיכוי שהישיבה לא תדחה כדי לאפשר לתביעה להתחזק כנגד הנאשם – אפסי. טיעונים כמו "חומרת העבירה" והצורך ב"חקר האמת" מגוייסים תדיר כדי להקל על התביעה.  לעומת זאת אם נאשם לא יתייצב לדיון, איש לא יתלה בצורך לחקור את האמת, או החשש מפני עוול בשל חומרת העבירה והעונש – כדי לעצור ולחשוב – אולי יש לתת לנאשם הזדמנות נוספת.. הוא יורשע ויוענש במקום בהיעדרו.

הנה כך קרה לי זה לא מכבר גם אצל כבוד השופט אנושי בפתח תקווה. צירוף נסיבות הפך את השתתפותי בשלושה דיונים במקומות שונים בלתי אפשרי. ביקשתי, התחננתי, מה לא עשיתי, אבל השופט קבע: אם התביעה מתנגדת לדחיית הדיון הוא יתקיים ביום ובשעה היעודה!

והנה ביום המיועד מי לא הגיע? העד מטעם התביעה, היחיד שבגללו זומנה הישיבה. מה עשה בית המשפט? האם הכריע על המקום? עמד על דעתו שהמשפט יתנהל? האם בית המשפט נמנע מלהיעתר לבקשת דחייה של התביעה? כמובן שלא. הדיון נדחה למרות מחאותיי.  כן כן, "חקר האמת" ו"חומרת העבירה" גוייסו כרגיל כנימוק לאפשר לתביעה להתארגן מחדש.    כך קורה יום יום. ואין זה הוגן "להאשים" בזה את כבוד השופט אנושי  דווקא.

יש שופטים שהעלו את דרגת השוני ביחס בין תביעה להגנה שלב אחד גבוה יותר. אי התייצבות עד הגנה תגרור הטלת הוצאות על הנאשם. אי התייצבות עד תביעה תחלוף ללא כל סנקציה כספית. "הרי הכסף יוצא מקופת המדינה", נימק רק בימים האלה  שופט שאחסוך את ציון שמו כאן. וכי  אין מדובר בנוהג כללי?

לא הייתי מעלה דברים אלו כאן, אלמלא הלך בית המשפט הנכבד על ידי כבוד השופטת שרית קריספין – אברהם, צעד אחד נוסף רחוק בהרבה.  הנאשם זוכה מאשמה אך הוטלו עליו "הוצאות" – השמעתם כדבר הזה?

מעשה שהיה כך היה. מדובר בתיק "שכרות" אחד מיני רבים, שבו מנהלת התביעה מלחמת חרמה באזרח שעל פי בדיקת המאפיינים נמצא כשיר לחלוטין, והעוול שלו הוא שנאלץ על פי חוק לנשוף במכונת ההרשעות המכונה "ינשוף".  כמו כמעט תמיד טענתי שהמכשיר לא היה תקין בעת האירוע, ובכך העברתי את הנטל על התביעה להוכיח  את תקינותו.  כמו כן הובלתי הכנת חוות דעת של מומחה, שחייבה את הנהג להיפרד מכמה אלפי שקלים שכר מומחיותו וטרחתו של העד.

ליום המיועד הגיע המומחה כדי להעיד, והתביעה כמו תמיד, הציבה סוללת עורכי דין במדי שוטרים, כדי למנוע ממנו להעיד. התקיים דיון של כשעתיים רק בשאלה אם יותר לו להעיד אם לאו, ואחרי כן נדחה הדיון על מנת לאפשר לכבוד בית המשפט להכריע אם יעיד אם לאו. סיפוק רב היה לתביעה אותו יום כשמנעה את עדותו של המומחה שישב והמתין  כל הזמן בבית המשפט – שהרי שכרו ישולם בין כך ובין כך.  נציגי התביעה, ובראשם עו"ד בני סמו מהמחלקה המשפטית של אגף התנועה, כמו גם קהל של פרקליטי תביעה שחבשו את ספסלי בית המשפט כקהל למופע המשפטי המשטרתי – חייך אלי בשביעות רצון, שלא לומר בשמחה לאיד.

אחרי מספר שבועות הודיע בית המשפט כי תינתן למומחה רשות להעיד.

לקאת הישיבה הזו, בחנתי שוב את מערך הראיות, וחשבתי שחקירת המומחה מיותרת. התביעה לפי מיטב הבנתי לא הוכיחה את מה שהיא צריכה להוכיח.  לפי חומר הראיות על בית המשפט לזכות את הנאשם. אלא שהיה לי חשש שאם אודיע על כך שאני מוותר על עדותו תערוך התביעה בדק בית ותבקש לעבות את ראיותיה, ובית המשפט יעתר לה, שהרי ההגנה טרם הביא ראיות.  לפיכך החלטתי להסתיר את כוונתי עד לרגע הדיון, ונוכח פניהם ההמומים הודעתי ש"אלו עדי" לאמור לא יהיו עדים מטעם ההגנה כלל. עכשו – נחסמה הדרך בפני התביעה להביא עוד ראיות.

לא יהיה אפילו עורך דין אחד שלא יסכים שהיה זה מהלך משפטי לגיטימי, ובכל הצניעות גם אמיץ ומבריק.

אף שפרשת הראיות הסתיימה כמובן שהתביעה ניסתה להשלים ראיותיה אך הדבר לא הותר לה. כבוד השופטת קריספין יודעת חוק.

אתם תמהים מה היה פסק הדין? ובכן הנאשם זוכה, כיוון שהתביעה לא השכילה להוכיח אפילו לכאורה את תקינות המכשיר. אבל, וכאן באה ההפתעה: בית המשפט חייב את הנאשם בתשלום 2,500 ש"ח לאוצר המדינה בגלל תרגיל אי העדת המומחה..

אני יודע שרוב המואשמים בשכרות היו שמחים לפסק דין כזה. אני לא. לא שמחתי בכלל.

הס לי מלבקר את החלטת בית המשפט. כבוד השופטת שרית קריספין- אברהם פסקה לפי מיטב מצפונה.  דבר אחד ארשה לעצמי לומר – מדובר בצעד בעל אופי עונשי, שהרי ההליך הפלילי הוא הליך שלנאשם זכות לנהל חינם! הקנס שהיה מוטל עליו אילו הורשע היה נע בין 1200 ל- 1800 ש"ח. הוא זוכה וישלם 2,500ש"ח! מה זה אם לא עונש?

אפילו לא היה לי פנאי לשמוח על הזיכוי. טעם מריר נותר בפי.  עתה נותר להמתין להדדיות. שגם תרגילים משפטיים של התביעה יזכו לתגובה הולמת בחיוב בהוצאות. שהעלמת מסמכים או סירוב לתת לעין בחומר מקורי של הינשוף יזכו לתגובה עונשית בכסף. שמי שזוכה בלי שנאלץ להביא ולו בדל ראייה יזכה לפיצוי על הליך הסרק שנוהל נגדו. הרי זה בדיוק המקרה. הלא כן?

אשרי המאמין.

ואף על פי כן יש כאן ביטוי להשקפת עולם, שכן מעולם לא נתקלתי במשפט תעבורה שהסתיים בחיוב המדינה בהוצאות הנאשם. האם ניהול התביעה כך, בלי סיכוי מלכתחילה, כאשר ההגנה לא מביאה אפילו בדל ראייה מצידה כיוון שלא צריך – זה לא מצדיק חיוב בהוצאות? האם הנאשם לא הוציא אלפי שקלים על סנגור, על מומחים, ביטל ימי עבודה, סבל עינוי דין? מה איתו?

ייתכן שבמסגרת החוק תמצאו לזה מענה – אבל סעיפי החוק הם לא יותר מסחורה המונחת על המדף, כמצרכים במרכול,  ובית המשפט הוא זה שבוחר לו את המצרכים הדרושים לרקיחת הכרעת הדין. חלק מהמצרכים הללו אינם פשוט בשימוש. חלק אחר – בשימוש מופרז. ועל עוד חלק אולי כדי להכריז כפג תוקף.

שייך לנושאים: מאמרים, נהיגה בשכרות, פסק דין נכתב על ידי עורך דין דוד קולקר