למה האזרחים לא מאמינים למשטרה
עורך דין רונאל פישר:בניגוד למה שהמפכ"ל דנינו חושב, הבעיה עם אמון הציבור היא לא שהמשטרה לא קשובה לאזרחים. הבעיה היא שוטרים שמעגלים פינות, שמשקרים על דוכן העדים ושעושים הכל בשביל להרשיע אזרחים חפים מפשעעו"ד רונאל פישר | mako | פורסם 13/12/11 10:46:28
מפכ"ל המשטרה, רב ניצב יוחנן דנינו, זומן לאחרונה לשאת דברים בכנס התקשורת באילת. הוא צוטט שם כמי שאומר שאמון הציבור במשטרה אבד. הסיבה לכך, לטענתו, היא שבשעה שהמשטרה רדפה אחרי עבריינים, היא שכחה להיות קשובה לאזרח שומר החוק. צריך לכבד את דנינו על אמירתו, משום שנדמה לי שהוא המפכ"ל הראשון בתולדות משטרת ישראל שהעז להודות בקול רם במה שברור כבר הרבה מאוד שנים: הציבור בישראל אכן לא סומך על המשטרה.
אבל הבעיה נמצאת בחלק השני של הדברים אותם השמיע דנינו, בו הוא קובע כי מדובר בחוסר תשומת לב מספקת של השוטרים כלפי האזרחים. נדמה לי שכאן איבד דנינו את אמון הציבור פעם נוספת. רוב אזרחי ישראל אינם נוטים להאמין למשטרה מסיבה פשוטה הרבה יותר, גם אם לא נעימה, לא נוחה ולא כזו שהמפכ"ל מסוגל או רוצה להניח על השולחן באותו אופן אמיץ בו הניח את עצם אובדן האמון. וזו הסיבה: יותר מדי שוטרים, חוקרי משטרה וגם קצינים בכירים נתפסו בשנים האחרונות בקלקלתם. מי מהם ששכח לומר אמת או את כל האמת על דוכן העדים, מי מהם שעיגל פינות באופן אחר כדי לצלוב אזרחים ולהביא להרשעתם בכל מחיר. ולא מדובר רק על שוטרים שהועמדו לדין או הורשעו, אלא דווקא על כאלה שהצליחו לחמוק מלתת את הדין על מעשיהם הבלתי נסבלים משום שהוכחת הדברים קשה כקריעת ים סוף. ותוכיח פרשת מע"ץ כי אכן אלה הם פני הדברים: רק מקץ שנים רבות, ורק כאשר אחד החוקרים הסכים לפתוח את פיו, התגלתה השערורייה במלוא עוצמתה, עת פעלו חוקרי משטרה באופן מחפיר לשם הרשעתם של חפים מפשע. שכרון הכוח של השוטרים
אזרחים נתקלים בחוסר היושר, האטימות, אי החוקיות והאמביציה השלילית של שוטרים
צילום׃ חדשות 2
אפשר שהמפכ"ל אינו מודע לכך, אבל אזרחים רבים מדי מוצאים עצמם מעורבים בפרשות פליליות, שמסתיימות לא אחת ללא כתבי אישום. כל שנותר הוא החשדות הצעקניים של השוטרים וימי המעצר שמיהרו שופטים לספק למשטרה כדי למצות את החקירה. החיים בישראל הופללו כבר לפני שנים, וזרם הולך וגובר של אזרחים מוצא עצמו נדרש לעמוד מול המשטרה כדי להסביר את מעשיו שלו או לשמש עד ביחס למעשים של אחרים. אזרחים אלה נתקלים בחוסר היושר, האטימות, אי החוקיות והאמביציה השלילית של שוטרים, המבקשים להוכיח בדרך לא דרך את טענותיהם כלפי אזרח כזה או אחר, לעיתים כדי ליהנות מעליה בדרגה ולעיתים מתוך שכרון כוח. אמנם תופעה עגומה זו נבלמת אי פה אי שם על ידי הפרקליטות, אולם היא רחבה מדי ומושרשת בפעילותה של המשטרה עד שאין מושיע של ממש. השוטרים נמנעים מלרשום תלונות של אזרחיםלבעיה זו צריך להוסיף עובדה עצובה נוספת. דיווחי המשטרה כאילו אחוזי הפשיעה בירידה נשענים על מדיניות משטרתית עקומה ופוגענית, שהחלה טרום עידן דנינו, והמטיפה לשוטרים להימנע מלקבל ולרשום תלונות של אזרחים. כשהמשטרה מדברת על אחוזי פשיעה, היא מונה את מספר התלונות שהוגשו, וליתר דיוק את מספר "פרטי האירוע" בעגה המקצועית, שנרשמו על ידי שוטרים. לכן, כל תלונה שלא נרשמת היא הישג נטו למשטרה, אבל הפסד ברוטו לאזרחים. התוצאה לעיתים כה אבסורדית, עד שלא אחת קציני משטרה מודים כי הם נמנעים מלקבל תלונה של אזרח מתוך חובתם להגשים את המדיניות הסודית של המשטרה להפחית את מספר התלונות הכולל. שוטרים שנוהגים באופן הזה לא יכולים ליהנות מאמון הציבור בישראל. אין לזה דבר וחצי דבר עם הנכונות של המשטרה להיות קשובה לאזרח שומר החוק. כדי שאפשר יהיה לדבר על אמון כלשהו של הציבור במשטרה, מישהו יצטרך לעשות קצת יותר מאשר להקשיב לאזרחים. הוא יצטרך לפטר חוקרי משטרה שסרחו, להסביר לחוקרים צעירים שתפירת תיקים נגד אזרחים היא לכל הפחות אופציה גרועה, שייצוג המשטרה בבית המשפט נושא עמו את החובה להגיד את האמת גם כשאינה נוחה, ולבסוף אף לאתר דרך אחרת להוריד את רמת הפשיעה. הואיל וכמה מחבריי הטובים ביותר, כמו שאומרים, משרתים במשטרה, הרי למענם ולמען האמת, ולא אך כדי לצאת ידי חובה, ראוי לעולם לסייג ביקורת נוקבת הלוכדת ברשתה את כולם כל הזמן, ולהזכיר, כי יש גם שוטרים הוגנים והגונים, גם אם מספרם נמוך מכפי שהיינו רוצים. |
שייך לנושאים: עורך דין תעבורה נכתב על ידי עורך דין דוד קולקר
קראתי את הדברים האמורים לגבי אמון הציבור במשטרה, ואף שהדברים נכונים לגמרי, ואפשר לומר שגם מקלים, הרי שהתופעה גם אם קשה, לא התחילה במשטרה, הרשויות כולן אטומות, מושחתות, וגורמות סבל ותסכול אין סופי לאזרחים בארץ, אנו שמים לב יותר למשטרה מאחר והיא באמת גוף אוכף חוק, שיכול לחרוג מסמכויותיו ואף עושה זאת, ואין דין ואין דיין.
אנו רואים תוצאה של חינוך גרוע של ערכים, ריקבון מוסרי ששורשיו נעוצים בתפיסה רוחנית מוטעית, ובסילוף גבוה מאוד של החיים כמו שהם היו צריכים להיות כאן בארץ ישראל, אפשר לומר שהעם היהודי נכשל בגדול לחיות ביחד, וימי הגולה גם אם נראים רחוקים בהיסטוריה נראים קרובים יותר בעתיד הקרוב.
לצורך העניין ובתוך דברים האלה עלי לכלול עורכי דין רקובים מהשורש שאני מכיר, שיעשו הכול בשביל פרוטה, גם אצלם לא משנה הצדק, או האמת, כל עורך דין יאמר לך שלאמת יש הרבה פנים, אבל זה אף פעם לא נכון, אמת יש רק אחת. גם השופטים שנוטים יותר מידי לפרש את החוק במקום לפעול לפי הנחייתו הפשוטה, ועושים בבית המשפט ככול העולה על רוחם, הפכו את הארץ הזו לזירה פוליטית בתוך כתלי בית המשפט, אפשר להבחין בבירור בנטיותיהם הפוליטיות של השופטים בתוך פסקי הדין שלהם.
אז יש לנו משטרה מושחתת, שלא רק שהציבור לא מאמין בה, אלא ממש מפחד ממנה, אבל היא לא ההתחלה וגם לא הסוף, היא רק חלק מכוער בתוך הדברים.
חסינות השופטים מחפה על פשעי המשטרה
במדינות העולם מלבד ישראל חסינות השופטים הינה מוגבלת. למשל בארצות הברית. שם, מתדיין שרואה עצמו נפגע יכול להגיש תביעה נגד השופט אשר חסינותו לא תעמוד לו. בישראל חסינות השופטים הינה מוחלטת גם אם החלטה שפוטית נתנה מתוך רשלנות, זדון או מניעים מושחתים, אין לנפגע כל אפשרות להגיש תביעה נגד שופט. חסינות כזו הינה כפירה בשויון ופגיעה קשה בניזוק. ככלל לכל עובדי הציבור במדינה ישנה חסינות לאלו כמה טעמים:
1.בחשש מפני הרתעת יתר ולפגיעה קשה בתפקוד עובדי השירות הציבורי, שמא יהפכו להססנים ולנטולי יוזמה. 2. בחשש מפני שיבוש בפעולת המנהל ולריבוי תביעות סרק ואיבוד השקעת זמן ומשאבים. 3. בחשש מפני עיוות השיקול הדעת. 4. בחשש בדבר עומס כבד על הקופה הציבורית ומפני הצפת בתי המשפט בתביעות. 5. רצון לשמור על כבוד הדדי בין הרשויות. כאן מתבקשת החלטת רשות שיפוטית בעניין החלטה שנתנה רשות שיפוטית אחרת.
לעובדי ציבור הוענקה חסינות חלקית שאינה כוללת התרשלות. לבתי המשפט הוענקה חסינות מלאה. וכך נקבע בסעיף 8 לפקודת הנזיקין :
"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוט" חסינותו של אחד מחברי הרשות השופטת הינה מלאה. גם אם התרשל אף פעל מתוך מניע פסול, לא ניתן לתבוע אותו על מעשיו"
בישראל נהנתה הרשות השופטת מאמון מלא. אך האם תוצאת אמון זה צריכה להיות מתן זכויות לרשות השופטת בלא הטלת החובות המוטלות על כל עובד ציבור אחר? נראה שהוחלט לנצל לרעה את האמון שנתנו אזרחי ישראל בבית המשפט, לאמור אם אזרחי ישראל נותנים אמון בבית המשפט הוא יכול להרשות לעצמו מה שבתי משפט בארצות אחרות לא יעלו על הדעת. על סמך מה נתנו את אותו אמון מלא? נראה שלא מתוך ידע על תפקודה כי המידע היה מועט מאוד. מדינה לא מפותחת זו התאפינה בחוסר מידע לציבור. נראה שבזכות האתוס הציוני,"אנו בארץ לבנות ולהבנות בה". מי היה מעלה על הדעת שלאחר אלפיים שנות גלות לאחר מה שעבר על עמנו יהיו אלו שופטים מתוכנו אשר ינהגו כשטנים. במדינה צעירה שאוכלוסיתה ברובה חסרת תודעה דמוקרטית ורוב מדינאיה חסרי ידע מהי דמוקרטיה, לשופטים עזות מצח לדרוש ככל העולה על רוחם, וכמשפטנים להכין את הדרך לשליטה מוחלטת לחוסר מחויבות כלפ הציבור. שר המשפטים הראשון פנחס רוזן (פרוגרסיבים, ליברלים עצמאיים) אשר כהן ארבע עשרה שנה כמעט ברציפות. עשה כל שנתבקש על ידי שופטים וכך הביא בשנת 1959 בפני הכנסת את החוק לתיקון פקודת הנזיקין האזרחיים. הוא הרשה לעצמו להצהיר: "ברורה חשיבות העקרון של אי תלות השופטים, סעיף 13 לחוק השופטים, תשי"ג-1953. הקובע: "אין על השופט מרות זולת מרות החוק", "להבטיח את אי תלותה של הרשות השופטת בכל רשות אחרת במדינה. ….. להבטיח משפט צדק, חופש ואומץ הכרעה בידי השופטים. אולם באותה המידה חשובה חסינות השופטים לא רק בפני ידן של שאר הרשויות במדינה, אלא גם מפני תוצאות אפשרויות של הכרעותיהם ופסקי דינם". לדעתו כפי שהתבטא: "אין ספק כי הצדק עשוי להיפגע, והאומץ הדרוש לשם חריצת משפט אולי ייעדר, אם יעמוד השופט מול האיום בהסקת מסקנות לרעתו מפסק דינו או ממעשים אחרים שהוא עושה תוך כדי מילוי תפקידו השיפוטי"…
השר פנחס רוזן טען שאם שופטים יעמדו בפני איום לתביעה נגדם במידה וישפטו שלא כהלכה יפגע הצדק! וכי ניתן להעלות על הדעת טענה יותר מופרכת מזו? אם יתבעו על שפיטה זדונית הרי שלא התביעה קובעת את תוצאת המשפט, אחרים שופטים זאת. מובן שתמיד ישנם מתלונני שוא לכן יש משפט לשיקול ולהחלטה. אלא שכאן ביטל השר כל אפשרות לנפגעים להפרע "על שופט לא חלה אלא מרות החוק" אך אין מי שיאכוף את החוק עליו כיון שהוא נהנה מחסינות ואין רשות יעודית המטפלת באכיפת חוקים על שופטים. על פי הגיון זה מדוע על האוכלוסיה כולה לא תוכל מרות חוק שכזאת, אשר אין למרות חוק זאת כל אכיפה כדי שלא יפגע שיקול דעתה של האוכלוסיה מאיום בהסקת מסקנות? מכאן שהשר פנחס רוזן החיל את הגדרת העצמאות השיפוטית זו עצמאות לא רק מפני רשויות אחרות אלא גם מפני מחויבות כלפי הציבור אותו הוא אמור לשרת. הצהרתו הבאה בולטת בחוסר מוסריותה התהומית "ומוטב שאדם פרטי אחד ייפגע בזכויותיו במקרים יוצאים מן הכלל, מאשר יהיו השופטים נתונים להשפעה, ולו במידה קטנה, של מורא מפני תוצאות שיפוטם", האם אותה אמת מידה תקפה גם לאנשים מהישוב כלומר מוטב שאזרח א' יפגע מאזרח ב' ומלבד שלא תהיה מורא לאזרח ב'? כל זה בשם האוביקטיביות המלאה הנדרשת משופט. האם כך מושגת אוביקטיביות? לדעתו הרחיב את הגדרת העצמאות השיפוטית אך למעשה סתר אותה. הרי על השופט מופעלים לחצים מצד רשויות אחרות ואין לו מחויבות שכנגד כלפי הציבור.
השופט ברק" "תנאי חיוני לקיומה של רשות שופטת עצמאית, ובלתי תלויה, הוא באמון הציבור, זהו אמון הציבור בכך, כי הרשות השופטת עושה צדק על פי דין, זהו אמון הציבור, כי השפיטה נעשית באופן הוגן, ניטראלי, תוך מתן יחס שווה לצדדים וללא כל אבק של ענין אישי בתוצאה". במציאות כאשר צד אחד הוא רשויות המדינה לא קיים יחס שווה בין הצדדים עדיפות ניתנת למדינה. בעלי דין שניזוקו מעולות אינם יכולים לתבוע את השופט. ככל שמתרבים מקרים אלו המגיעים לידיעת הציבור הוא חסר אמון כלפי הרשות השופטת. החסינות המלאה לא רק שאינה מגבירה את אמון הציבור אלא מבטלת אותו וגורמת לזעם. במיוחד לאור העובדה שאין מי שיחקור ויודא שהשפיטה נעשית באופן הוגן וניטרלי. החסינות שהוענקה לחברי הרשות השופטת מתחילה ומסתיימת בם עצמם. חסינות זו אינה חלה על המעבידה, המדינה, ואינה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה בקשר להחלטות ופעולות של שופטיה וניתן היה להגיש תביעה נגד היועץ המשפטי או נגד הממשלה. כך על סמך חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב 1952. אלא שבשנת 1959 עם הנחתה של הצעת חוק לפיה "מעשה או מחדל שנעשה תוך כדי מילוי תפקיד שיפוטי, לא ישמש עילה לתביעה על נזיקין אזרחיים," חלה החמרה נוספת סעיף מבטל כל אפשרות שאזרח יוכל לקבל פיצויים בעד הנזק שנגרם לו על לא עוול בכפיו, ואם שר המשפטים בא להגן על חסינות שופטים הרי חסינות כזאת מרחיקה לכת עד כדי שהאזרח נשאר בלתי מוגן.השר לא הפנים שמהות הרשויות היא להגן על זכויותיו של האזרחים.
לפי החוק העברי יש להטיל אחריות על מעשה שנעשה בזדון ולא רק ברשלנות אך שר משפטים פנחס רוזן לא חשב שהטלת אחריות היא דרך נכונה וטען שאינו מעלה כלל על הדעת שדבר כזה יקרה. אם כך לא העלה כלל על הדעת שיקרה מה שקורה כדבר שבשגרה. יחד עם זאת טען "אבל לקבוע בחוק שהמדינה אחראית לנזיקין הנגרמים על ידי שופטים, בעוד שהשופטים חסינים – זוהי לדעתו דרך מאד בלתי אחראית. מכיון שאותו לחץ מוסרי יורגש על ידי השופטים, והם כבר לא ירגישו את עצמם כל כך חפשיים בגישתם אל משפט". נוסח פקודת הנזיקין האזרחיים, 1944 מאפשר הגשת תביעה נגד המדינה בשל עוולה שביצע שופט, אך אינה מחייבת את בתי המשפט. בועדת חוק ומשפט הוחלט שלא להכריע בשאלה. מכאן שזהו תפקידו של בית המשפט הפרשן המוסמך של החוק. בכנסת קבעו שהראוי להעניק לשופטים חסינות אישית מפני תביעות בנזיקין. הכנסת העדיפה את רצון השופטים לחסינות על פני טובת בעלי הדין הניזוקים. מאותם שיקולים חששו מהטלת אחריות על המדינה. אולם השאירו פתח לעשיית צדק לניזוק ומניעת עוול למי שנפגע מעוולה של שופט, לא רק למען הניזוק, אלא למען המערכת אשר יוגבר בה אמון הציבור. האמצעי של האזרח לתבוע את המדינה הוא עתירה לבג"ץ. אלא שבג"ץ הוא בית משפט ושופטיו הם אותם שופטים של בית המשפט העליון. אלו כלל אינם מעוניינים להודות בעולות בית המשפט, מפני שמטבע בריאתה עושה כל מערכת סגורה ככול שביכולתה לחפות על מחדלי חבריה. זה סוד הישרדותה של כל גילדה לאורך ההסטוריה. הרי הם אלו שניסו באמצעות תחיקה בכנסת גם לבטל את אחריות המדינה על שופטיה, ומובן שלא יתנדבו לאשרה. די לראות מה קורה כאשר מוגשות עתירות לבג"ץ שלא בעניין שפיטה, העתירות ברובן נדחות והעותר מחוייב בקנס כבד.
המסקנה המתבקשת מכל אלו היא שבניגוד לכללי הדמוקרטיה המודרניצת שמסדה הוא המוסר האנושי שמקורו במורשת ישראל, שופטי מדינת ישראל אינם ככל האדם. הם לעולם אינם נתונים להשחתת מידות וכל פיקוח חוקי עליהם ואכיפתו מזיק לשמירת המידות שלהם. פרופ' טדסקי: "במקום הנטיה לריבוי החסינים, שאיפת המשפטנים צריכה להיות ביטול החסינות בכל מידת האפשר. החסינות אינה תופעה נעימה משום כפירתה בשוויון, פגיעתה בניזוק; ויש לברך על כל צמצום שיתחולל בה". על פי, הענותו של שר המשפטים פנחס רוזן והענות הכנסת לדרישת השופטים, עקרון אי התלות השיפוטית קיבל מימד חדש על פיו שופטים פיתחו אי תלות שיפוטית בחוק, באתיקה השיפוטית ובכללי הצדק הטבעי. הם אינם חוששים ממרות הדין שהרי מי שאינו כפוף למרות כלשהי אין עליו כל מרות בודאי לא מרות הדין. זו משפיעה על פעולותיו לטוב או לרע. נוצר מצב מגוחך וחסר הגיון על פיו השופטים את אחרים, פטורים בעצמם מקיום חוקים וכללים. השופטת דפנה אבניאלי בעבודת המחקר לתואר דוקטור הסתייגה מהחסינות המוחלטת שהוענקה לשופטים. טוב שהסתייגות זו באה משופטת מכהנת כך זוכה להתיחסות מה שהשכל הישר של כל אזרח אומר. נראה כי החסינויות הקיימות היום, רובן ככולן מיושנות, מיותרות ומזיקות והינן תוצר של הימנעות מעמידה בדרישות מקצועיות ומהתקדמות והתייעלות ראויה למען האזרחים. ספק אם קיים נימוק ראוי ואמיתי המצדיק את קיומן של אותן חסינויות כלפי תאגידים ופקידי ממשל בהשוואה למקבליהם בשוק האזרחי.
על פי החוק תפקיד התביעה הוא להבטיח את האינטרס הציבורי העומד מאחורי הליך ההעמדה לדין של עבריינים. על התובע לעזור לבית המשפט בבירור האמת, בלי לפגוע בזכויותיהם של הנאשם ושל הציבור. אין מטרתו של התובע לזכות במשפט ולהשיג הרשעה בכל מחיר. על התובע מוטלת אחריות מיוחדת של שמירה על הגינות. בפועל זה לא נעשה, לפרקליטות יצא שם רע בצדק. אלא שרוב הציבור אינו יודע שהתביעה הכללית פועלת באמצעות שתי זרועות: הפרקליטות, והתביעה המשטרתית. על 87% מכל תיקי התביעה הפלילית בישראל אחראית התביעה המשטרתית שהפכה לגורם העיקרי בהגשת תביעות, והזרוע עוד נטויה כי האחוזים הולכים וגדלים. שלא כמו התביעה מטעם הפרקליטות התביעה המשטרתית אפילו אינה מתימרת לבחון באם ההוכחות נעשו באופן חוקי ובעיקר אם יש מקום להגיש כתב אישום. התביעה המשטרתית מפרה בבוטות את כל הכללים. בעוד שלתובע יש גם סמכות להפעיל בקרה על החקירה ולהורות במקרה הצורך על ביצוע השלמות חקירה, התביעה המשטרתית פועלת באופן שאינו תואם את הנחיות היועץ המשפטי ומגישה כתבי אישום במקום שהפרקליטות אינה עושה כן. השיטה היא להציף את בית המשפט בתביעות לטעון לחוסר זמן, להאיץ בנאשם שיודה כי הוא מבזבז זמן ומשאבים של בית המשפט. המטרה היא למנוע מבית המשפט דיון לברור שמא יתברר שלא היה מקום להגשת תביעה, וכך להציג "תפקוד" ו"הצלחה" של המשטרה.
המשטרה קובעת יעדים לכל אחד מתחומי פעילותה כפי שתואמים לה ולקציני אגף חקירות, ובאישורם. כלומר המשטרה מחליטה מראש מה צריכות להיות התוצאות ובהתאם לכך היא דואגת להמצאתם.
תחילה אגף החקירות דואג לפתיחתם של מספיק תיקים פליליים על פי המדיניות אחר כך דואג באמצעות תביעה המשטרתית לכתבי אישום. ליעדים אלו אין קשר לתפקיד התובע – להעמיד לדין רק בהימצא ראיות מספיקות וכשקיים אינטרס ציבורי. התביעה המשטרתית כפופה לאגף החקירות במשטרה. חוקרים במשטרה בדרגת רב-פקד מוסמכים כ"תובע" הם המקבלים כיום החלטות, האם להעמיד לדין בעבירות עוון לכאורה – למרות שהם אינם מקצועיים בתחום. התביעה המשטרתית אחראית בפני הפיקוד המשטרתי לבצע מדיניותו והיא כפופה ונתונה לחלוטין לרצון מדור החקירות ואינה נהנית מאי תלות. לכן אם ההוכחות אינן ממשיות היא משלימה אותן, מתעלמת מכל מה שמפריע למשל אי חוקיות מעשי המתלונן. לעיתים גם משפצים את התביעה במחיר של חוסר תימוכין במה שנרשם כעדות כדי להתאימה לחומר מרשיע. כל אלו משלימים למעשה החקירה שכולה נועדה להביא בכל מחיר להרשעה. רבים מהמובאים לדין ומורשעים הם החפים, לעיתים כתוצאה מתלונות שוא של עבריינים. 80% מכתבי האישום שמגישה התביעה המשטרתית, הוגשו בלא אישור מהפרקליטות כנדרש בחוק. להחלטה על הגשת כתב האישום לא מצורפת חוות דעת לגבי בחינת הראיות, ושאר נתונים התומכים בחלטה להגיש כתב אישום. החלטות לא מקצועיות ברישום סעיפים. התביעה המשטרתית רושמת כל סעיף אישום שמצאה בעניין בספר החוקים. לכן נרשמים סעיפים רבים על עבירות שאינם תואמים את התיק.
ליקויים חמורים קיימים לא רק בהחלטה להגיש כתב אישום ובאופן רישומו אלא גם ביצוג המדינה בבית המשפט. כל עדות מצד המתלונן תקינה בעיני התביעה. גם אם העדות מלכתחילה בלתי מתקבלת על הדעת ואף אם היא מעוררת לעג בקרב הנוכחים. גם אם יש סתירות רבות בעדות בדיון עצמו ובינה לבין עדותו במשטרה. השופט אינו מקבל לידיו את חומר החקירה אלא סיכום כפי שרשם אותו חוקר המשטרה. כהשלמה התובע המשטרתי נוהג להסתיר חוסר התאמה בין עדות המתלונן במשטרה ובין עדות בבית המשפט, במידה וסנגור מבקש להגיש לבית המשפט את עדות המתלונן במשטרה כדי שיתתגלה חוסר ההתאמה תובעים משטרתיים מתנגדים בטוענה שאין סתירות, כך הם מסתירים את חוסר ההתאמה וקיום סתירות. התנהגות הפוכה מזו יש לתביעה המשטרתית בעת עדות הנאשם, כלפיו ההתנהגות גסה ותוקפנית. השתלכות בנאשם הפרעה לעדותו בשאלות טרם זמנם לפני שניתן לו להגיע לאותם עניינים, המצאת סתירות במקום שאינן קיימות ודרישה להפסקת עדותו. שופטים מתיחסים אל עבודת המשטרה כתקינה לחלוטין, מגבים את המשטרה משתפים פעולה עושים ככל חפצה של התביעה ומרשיעים לפי רצון המשטרה. להלכה פעילותה של התביעה המשטרתית זולה יותר משל הפרקליטות בגלל המשכורות הנמוכות יותר, אך לאחר בחינה מתברר שהתביעה המשטרתית דוקא יקרה שאין בפעילות ובהוצאות עליה תועלת רבה נהפוך הוא, משך הטיפול בתיקים הארוך מדי ויש בו נזק רב.
המשטרה מפרסמת שמטרת האגף לחקירות ולמודיעין הינה "חיזוק יכולת התמודדתות המשטרה בתחומי הלחימה בפשיעה והסדר הציבורי לשם שמירת ביטחון בנפש והרכוש, העלאת רמת הבטחון האישי של הציבור ושיפור איכות חיי התושבים"… במציאות אגף החקירות ממציא אמיתות משלו והתביעה המשטרתית מחויבת להשלים את מלאכת הבאה להרשעה. אופן עבודת התביעה המשטרתית גורם עומס מיותר עומס אשר פוגע באכיפת חוק, גורם עינוי דין לחשודים ונאשמים. התביעה המשטרתית לא יישמה כל גישה חלופית להתמודדות עם הבעיה והמשטרה רק ממשיכה לדרוש הוספת תקנים. התנהלות התובעים במשפט חסרת כל מעצורים של מוסר או נורמות. המשטרה מתעללת באזרחים הגונים ומתגמלת עבריינים. פעילות בלתי מועילה ומזיקה זו נועדה אך ורק למען המשטרה עצמה אם כי היא ממומנת על ידי האזרחים. פעילות זו היא בלתי מוסרית על פי כל קנה מידה ובודאי עבור מדינה המתימרת להקרא דמוקרטית. בדוח החריף שפרסם מבקר המדינה הוא קינה זאת הפקרות, רשלנות פגיעה קשה ביותר באזרחים והפקרות. התביעה המשטרתית מחולקת לתביעה הפלילית ותביעת התעבורה. רוב רובן של תביעות התעבורה מוגשות על ידי התביעה המשטרתית התעבורתית תביעות התעבורה על העברות החמורות ביותר מועברות לפרקליטות.
משטרת התנועה מחלקת לארבע רמות חומרה את עברות התנועה/תאונות דרכים:
א'. הקלה ביותר כולל דוחות. ב'.ג'. הרמות האמצעיות כוללות פגיעות גוף גם קשות והרס כלי רכב. ד'. החמורה ביותר מות או פגיעות מסכנות חיים. משטרת התנועה מטפלת אך ורק בשתי רמות ד. ממנה אינה יכולה להתעלם, ורמה א'. אין היא מתיחסת לרמות האמצעיות. משטרת התנועה מטפלת באופן פעיל ביותר ברמה א', זו הפחות חמורה, במקרים שלפחות נראים כפחות מסובכים ופעילה ביותר להראות כמויות, דוחות על עברות גם דוחות שוא בין בהזדמנות ובין במבצעים. כאן המשטרה אוהבת להראות את כוחה. גם אם לא היתה תאונה אלא כל הסימנים מעידים שבוימה תאונה. מקרים אלו נעשים יותר ויותר נפוצים במיוחד על ידי קטנוענים ורוכבי אופניים. המשטרה תופרת תיקים בשיטות שהיא מלמדת את חוקריה. התביעה המשטרתית עושה הכל כדי שתהיה תביעה, גם בחיר של חוסר תאמה אפילו לכתב ה"חוקר" שכל כך טרח להביא להרשעה ולפעמים לא מספיק הצליח. בדרך זו רוב המגיעים לבית הדין לתעבורה הינם נהגים נורמטיביים ואילו רוב הנהגים הפראים והמסוכנים אינם מגיעים לבית הדין.
בין התוצאות החמורות – הסטת תשומת לב הטיפול המשטרתי מעברות חמורות יותר לזוטות אשר לפי הנחיית היועץ המשפטי, יש לשקול נקיטת אמצעים חלופיים להליך הפלילי. כיון שעברות קלות ופשוטות קל יותר לבדות מעשר עברות חמורות הכמויות הן רבות במיוחד בתחום התנועה. מטרת המשטרה להראות שהיא מתפקדת מביאה לדין ולהרשעה – זהו קנה המידה שהיא קבעה להצלחתה. המשטרה מציפה את בית המשפט בנאשמים ובעזרת התביעה המשטרתית ושופטים יוצאי התביעה המשטרתית לוחצת בשם העומס על נאשמים להודות. תוצאה חמורה אחרת – חדירה לתחום שאינו של המשטרה לתחום המערכת המשפטית. תובעים משטרתיים חלקם או עוברים לפרקליטות או מתמנים לשופטים ומביאים עמם מהמשטרה את הליקויים ואת הפשיעה.
המשטרה הפכה את עיקר פעילותה לתביעות או המלצות לתביעה במקום לבצע תפקידים משטרתיים. את התביעה המשטרתית יש לבטל ואת התביעה המשטרתית התעבורתית חובה לפזר לאלתר, לא יהיה בזה כל נזק אלא רק רווח. פחות התרכזות בזוטות פחות זריקת כספי ציבור המשטרה תחויב לטפל בנהגים הפראיים. פורסם כי השר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ (ישראל ביתנו) הינו בעד ביטול התביעה המשטרתית וזה לזכותו, אך יושב ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט דוד רותם (ישראל ביתנו) מתנגד בגלל עוינותו המוצדקת לפרקליטות, אין זו תרופה להחליף גרוע בגרוע יותר. יש לפרק את התביעה המשטרתית היות ולפי מצב הענינים התביעה המשטרתית היא הגורם המסייע ביות לחוסר בטחון התושבים ואיכות חיים כשל מדינה טוטליטרית המדכאת את תושביה
בהמשך להערותיך.
1. שוטרים – הכח האמיתי של השוטר הוא הידע ! פועל יוצא מידע הוא ההתנהגות,ברגע שחסר לשוטרים ידע מקצועי הם טועים וכידוע טעויות "מושכות" הסתבכויות.חלק מהידע הוא החינוך לערכים.לצערי הרב נושא זה עדיין לוקה בחסר במשטרה.עד היום קיימים מפקדים המשדרים מסרים כפולים ! מצד אחד הם דורשים תוצאות מצד שני מעלימים בחצי עין/פה התנהגות לא נאותה של שוטרים (היה לי מקרה כזה ,הגשתי תלונה ולאורך כל הדרך ניסו "לסבן" אותי).
2. אלימות יחידים – כפי שציינתי לעיל הם המסרים הכפולים ,הפתרון ? חינוך חינוך חינוך לערכים ,השקעה בהתמקצעות החל מהמכללה ללימודי משטרה וכלה ביחידות המשטרה בהשתלמויות ובקורסים שונים.
3. פיקוח ובקרה – אני יודע שכאשר בתיק חקירה חשוד מעלה טענה של שימוש בכח חובה להעביר למח"ש העתק מהעדויות !!! בקרה נכונה יכולה לצייר בעיני הקורא תמונה רחבה של הארוע ומכאן יתן ללמוד.במקרה והמפקד רואה/לומד כי ישנה בעייה בדוח או בעדות חובתו להבהירה עוד בטרם העברת התיק לתביעה או לפרקליטות.
כמו בכל גוף גדול עם אלפי אנשים יש ויהיו "טעויות" צריך לפעול לצמצם אותן למינימום האפשרי.
4. "הדבקת" עבירות זהו פשע פלילי חמור והטיפול צריך להיות בערכאות המשפטיות ! לגבי זה אין סליחה ומחילה זוהי עבירה חמורה של פגיעה באמון.
כאשר שוטרים יפוטרו בגין מעשים דומים אני מאמין שהתופעה תצמצם עד כדי העלמות.
אני מודה לך מאד על דבריך.
הייתי מוסיף עליהם רק דבר אחד: כשהמחלה מתארכת היא מעמיקה. דור שהץחנך על מסר כפול, מפיק דור חדש שהמסר השלילי כבר איננו נתפס בעיניו כשלילי כל כך, ודור שלישי שרבים מאד ממנו כבר לא מהינים מה לא בסדר.
טיפול שורש חינוכי חייב לבא מיד!
דוד קולקר
עו"ד רונאל פישל הוא בין האחרונים שיכולים להטיף מוסר.
לעצם העיניין :
תכנית מנהל ז"ל – זו היתה תכנית שעל פיה מפקדים נמדדו יום יום ! אם הוא לא היה עומד ביעדים שקבע הפיקוד לעיטים נקבעו יעדים בלתי סבירים כגון הורדת אחוז פשיעה מסויימת ב – 40% !!! שזה בלתי נתפס ובלתי הגיוני. הקצין הזה היה מעוכב בקידום או מודח מתפקידו (כאילו ובאמת יש להם את האפשרות למנוע פשיעה),דבר זה הביא בצורה ישירה את הניסיונות "לעגל" פינות ,ואלה שהגזימו דחו תלונות.יאמר לזכותו של רנ"צ דנינו שעם כניסתו הוא ביטל את התכנית.
גורם נוסף הוא גיוסם של חיילים לשרות במשטרה,עם כל הכבוד להם הרי שכאשר הם מתחילים להתמקצע הם משתחררים ,כידוע עבודת המשטרה נובעת מידע ונסיון.
באשר לריבוי ההרשעות,אחת הסיבות לכך היא שהמשטרה והפרקליטות סוגרות תיקים רבים עוד בטרם הגיע לכתב אישום. העילות הנפוצות לסגירה הן חוסר ראיות,אין עיניין לציבור. אם המשטרה/פרקליטות היו מביאים לבית המשפט את כל התיקים היו זיכויים רבים.
בין "האשמים" לתופעה אלו עורכי דין מסויימים המעדיפים הסדרי טיעון על פני ניהול משפט ! הם מבחינתם של חלק מהם הם קיבלו את השכר שלהם ויוכלו להתפנות לתיק חדש.
אגב בתשובה לרונאל – למה הוא לא כותב על עורכי דין שמועלים בלקוחות שלהם ? אלה העושים מניפולציות על גב הלקוחות,למה לא שמענו שמישהו יוצא נגד עורכי דין המדליפים חומר ? (לא חסרים כאלה).
בשורה התחתונה,לא הכל זוהר במשטרה מאידך לא הכל ורוד בהתנהלותם של חלק מעורכי הדין.
למען הגילוי הנאות : יש לי חברים במשטרה ויש לי בני משפחה שהם עורכי דין,חברים עורכי דין ושופטים שהיו פעם עורכי דין.
קצין בגמלאות,
תודה לך על תגובתך.
ניכר שאיכפת לך.
אני מסכים איתך בהחלט בעניין עורכי הדין. לצערי אני יודע שקשה מאד לקיים את החובה כלפי הלקוח. הלחץ המופעל עלי "לסגור תיקים" עלידי שופטים ותובעים משטרתים גדול. יש מקרים רבים בהם בהם מובעת תחושה של עלבון או כעס כלפי על עצם הרצון "לנצח", ואין סובלנות כלפי זיכוי. המסר הגלוי שאם אגיע לזיכוי אזכה למגע קר ועוייו "בתיק הבא" הוא חריף! לכן לצערי נח יותר להיות נחמד מקובל ומצפצ] על הלקוח.
מצד שני חשבתי שאתה יכול ללמד אותנו יותר ולהביע דעה בשאלה איך מתגברים על התופעה של אלימות יחידים הנפוצה מדי, ולא רק אלימות פיזית אלא גם התעללות אגב שימוש בכח המופקד בידי השוטר. זו שאחר כך מתכחשים לה אם היא מגיעה לבית המשפט. מה עושים עם אלו שמדביקים עברות למי שבא להם?
יש בכלל מה לעשות?
דוד
כי בישראל חושבים שאפשר להמציא את הגלגל בצורה של משולש. בכל המדינות המערביות המודרניות מתקיימת שיטה של מושבעים. מושבעים לא כפופים לחזקות משפטיות כמו חזקת תקינות. מושבעים לא נותנים אימון עיוור בשוטרים. רק הם מוסמכים לשלול חירות מאדם.
בישראל וביפן יש שופטים מקצועים. ובשניהם יש 99 אחוזי הרשעה. בארצות מערביות יש 70% הרשעה. כי המושבעים לא תמיד מאמינים לשוטרים.
נכון, מושבעים זאת לא שיטה מי יודע מה טובה. אנשים חפים מורשעים. אבל שיטה של שופטים מקצועיים היא עוד יותר גרועה ויותר חפים מורשעים על ידי שופטים מקצועיים שפועלים על פי כללים שיפוטיים בעלי מטרה אחת – להרשיע.
לדוגמא, בישראל, אם עד מפליל חוזר בו מעדות מפלילה, משתמשים בסעיף10א לפקודת הראיות ומקבלים את הגירסה שהוא נתן במשטרה. הוא עצמו מוכרז כעד עוין. למעשה, סעיף10א לפקודת הראיות מסיים את המשפט עוד בחקירה במשטרה. מהרגע שמוציאים עדות מפלילה מעד, נגמר הסיפור. אבל למכור סיפור כזה למושבעים זה יותר קשה. הם רואים את העד, שומעים אותו מתכחש לדברים שהוא אמר במשטרה. יהיה מאד קשה למכור להם לוקשים.
בקיצור. בשביל הפרדת רשויות כדאי מאד לעבור לשיטה של מושבעים. רק מושבעים יוכלו לשלול חירות מאדם. בשיטה של שופטים מקצועים אין באמת הפרדת רשויות. השופטים מהר מאד הופכים להיות חלק מהשלטון. הם מצהירים כי הם צרכים להירתם למאבק בתאונות דרכים, במאבק באלימות נגד נשים, באלימות בחברה בכלל וכולי. אבל הם טועים. זה לא התפקיד שלהם. זה התפקיד של המשטרה והפרקליטות. התפקיד שלהם זה לשפוט (וגם אותו צריך להעביר למושבעים).
זאת הבעיה המרכזית בשיטת המשפט שלנו.
מישהו,
הדברים שלך מאד מעניינים עבורי. אני חונכתי לחשוב ששופט מקצועי עדיף על בני תמותה רגילים שאפשר לגנוב את דעתם על ידי הצגה מוצלחת או טיעונים סוחטי דמעות. אף פעם לא נתתי את דעתי לזה שגם דעתי שלי מקובעת בגלל חינוך ושאינני פתוח מספיק להרהר בה.
אני מכיר היטב בביתהמשפט לתעבורה את המזכרים הנהוגים שם, שמוגשים כראיה ואי אפשר לסתור אותם כי הם עדים מהימנים לחלוטין ועמידים בפני חקירה נגדית. השוטר שכתב אותם יכול לשתוק ולומר אינני זוכר והמזכר מחליף אותו. במשך הזמן, כאשר סנגורים הוכיחו שהפרטים במזכר מצביעים על החובה לזכות, שינתה המשטרה, בניגוד לחוק, את הכללים והיא מנסחת מזכרים מראש בדפוס והשוטר רק חותם עליהם – והרי לך הרשעה נעדרת כל ביקורת שיפוטית.
אבל מה שדבריך האירו לי באור נגוהות זו העובדה שרוב שופטי התעבורה הם שוטרים שעברו אל השיפוט היישר מן האכיפה ואפילו בלי יום אחד של צינון.
ופתאום תפסתי שכשם שאני מקובע על העדיפות של השופט המקצוען, הרי בשורש החינוך שלהם הנאשם אשם, כי המשטרה היא התגלמות הכח החיובי, והסנגור הוא טרדן בלתי נלאה שבא לקלקל לציבור.
אז בזכותך אני מסיר את העדיפות של השיטה הנוכחית בעיני. ראיתי יותר מדי שופטים שבעיני בגדו בה, או שלפחות היו עיוורים למניעים הבלתי מודעים שמכוונים אותם.