נהיגה בשכרות ואסטמה

לא הצלחת לנשוף בגלל אסטמה? מה יהיה?

השאלה בכותרת איננה מה הדין אלא מה יהיה, ולא במקרה. הסיבה היא שהדין איננו מיושם ככתבו  וכלשונו ורוב השופטים, כמו כל השוטרים, נוהגים במי שלא נשף בגלל מגבלה גופנית או נפשית, או במי שנשף ולא הצליח להרשיע את עצמו בנשיפה הגונה מלאת אלכוהול, כנוכל שהכשיל את הבדיקה!

זו נקודת המוצא. ובכל זאת, קל לי יותר להגן על כאלה שנשפו אל תוך המכשיר כמה שיותר פעמים ולא סיפקו את מנת האוויר שהמכשיר דורש מאשר את אלו שלא נשפו כלל, ובית המשפט רואה אותם כסרבנים שראוי להחמיר אתם בענישה.

אל תטעו – באמתחתי זיכויים רבים של כאלה וגם כאלה, אבל מי שלא נשף כלל מציב בפני אתגר גדול מאד. אני פוסח על שיטות עבודתי במקרים כאלה, ועובר הישר לאלו שנשפו ובכל זאת הוכרזו כסרבנים, ומואשמים בשכרות ממש, כמו הלקוח שאת הדוגמה שלו אני מביא כאן למטה.

כדי שמכשיר הינשוף ייתן תוצאה המכשיר דורש ליטר וחצי אויר נשוף.  אם הוא מקבל פעמיים ליטר וחצי אוויר נשוף הוא יכול לתת תוצאה. אם הוא מקבל פעם אחת ליטר וחצי ושש נשיפות נוספות עם פחות מזה, הוא יכריז שאין באפשרותו לתת תוצאה.

אפילו אם המכשיר הוציא פלט, ומתחילה סדרת נשיפות חדשה ובסדרה הזו תצליחו לתת נשיפה אחת "טובה" באחד משלושת הניסיונות הראשונים ולא תצליחו מעבר לזה, לא יצרפו את הנשיפה הטובה מן הסדרה הראשונה לשנייה ותוכרזו כסרבנים….

אלא מה – מפעיל הינשוף איננו בעל כישורים מקצועיים להכריז על סרבנות ולהכרזה שלו אין תוקף של מומחה. זאת ועוד, ריבוי הנשיפות גורם להפרת האיזון התרמודינמי בראות, ולכן צפוי שהפער בין תוצאה אחת "טובה" לאחרת בהפרש של חמש נשיפות ומעלה שגם היא "טובה", כל כך גדול, שהדבר עלול להצביע על כשל במכשיר. פער העולה על 10 אחוזים בין התוצאות הוא פער שמעמיד את המכשיר בחזקת פסול למדידה….

זאת ועוד, מכשיר שלא נשפו בו – אינו מצריך הוכחת תקינות. מכשיר שנשפו בו נותן לי נקודות אחיזה מקצועיות רבות להטיל דופי בתקינותו.

המסקנה היא שעדיף לנשוף גם אם הקושי בלתי נסבל.

יש פסיקה חמורה מאד המעמידה את מי שנכשל בנשיפה כאשם מוחלט. יש שופטים בבית המשפט המחוזי שקבעו קביעות דרקוניות ממש שמשמעותן: אין כזה דבר לא יכול, יש רק הונאה והתחמקות של שיכור!

ובכל זאת המשטרה  מוצאת את עצמה פעם אחר פעם מול זיכוים, ולכן היא מסכימה להסדרי טיעון מקלים. הנה למשל מקרה מהזמן האחרון (אוקטובר 2013), שבו טענתי שהלקוח עובד במפעל מלט וכי לאחרונה התגלו אצלו בעיות נשימה, והתוצאה הייתה פסילה מלנהוג של חודשיים בלבד, ואפילו משמעותית יותר העובדה שהתנאי שהצבתי, שסעיף האישום יומר לסעיף שהמילה שכרות איננה מוזכרת בו 26(4) לפקודת התעבורה – התקבל!

הנה כתב האישום והפרוטוקול המלא. 

 

דרס רוכב אופניים למוות וזוכה

או: תפרו לנהג תיק ואני פרמתי את התפרים

נהג מסיים את יום עבודתו בחדרה,  ונוסע לביתו בגבעת אולגה. שעת דמדומים. הוא חוצה את הגשר מעל כביש החוף, מבחין בזוג הולכי רגל על המדרכה מימין, ופתאום בוווום. הוא בולם. שמשת מכוניתו מנופצת בצידה הימני,. הראי הימני והדלת הימנית פגועות, ועל הכביש, לצד המכונית, במטר שעד המדרכה מתבוסס בדמו אדם ועליו מונחים אופניו..  מאין בא? איך הגיע לכאן? מדוע לא הבחין בו כפי שהבחין בשני הולכי הרגל שהגיעו מיד למקום וגם הם לא הבחינו שהולכת להתרחש תאונה?

שאלות קשות אלה אינם מכשול במשטרת ישראל לתפירת תיק לנהג. חיש קל קובע הבוחן המגיע למקום שהנהג נסע בעקבות רוכב האופניים מרחק רב, שניהם הגיעו מכיוןן "גשר אולגה", שיכול היה לראותו בבטחה ממרחק של 100 מטר לפחות, ושפגע בו פגיעה חזית אחור, כלומר עם חזית מכוניתו בגלגל האחורי של האופניים, כאשר רוכב האופניים רכב במקביל למדרכה וסמוך לה….. חיש קל מתארגן "שחזור". שוטר מתייצב ומדמה רוכב אופניים, שוטר אחר מדמה את הנהג, את החושך מבטלים על ידי אמצעי תאורה, ומכשיר הוידאו המשטרתי מצלם אירוע שלא היה ולא נברא ומכונה ברוב כבוד "שחזור".

כמה בעיות "קטנות" נפתרות בקלות יתרה. מכיוון שהסבל של האופניים איננו נראה כמו סבל שנפגע מאחור, מקמטים השוטרים את זרועות הסבל בצורה שווה משני הצדדים לפנים. עכשיו הם מניחים את האופניים כשאחוריהם צמודים אל המכונית ומצלמים. "זה "התאמת נזקים" מסביר הבוחן ברוב חשיבות ומראה את התמונה שבה מונצחת ההתאמה המושלמת בין האופניים המקומטות לקימוריה של חזית מכונית הנהג.

אבל נותרה עוד "בעייה" קטנה- כבר צולמו כמה תמונות עם האופניים לפני הקימוט היזום, אבל זו לא באמת בעיה קשה.-  את התמונות הללו מעלימים.  ואם אתם חושבים שרק בוחן זוטר אחד עשה זאת על דעתו שלו – אתם טועים – עוד מעט קט ואפרוש כאן את כל שמות השוטרים והקצינים המעורבים בזה עד צוואר, מי ברשלנות, מי בשתיקה, ומי בהסתרת העובדות. אם תשאלו אותי – אנשי הפרקליטות אינם נקיים כלל וכלל.

או, רגע, כמעט שכחתי – בבית הסמוך מותקנת מצלמת אבטחה. השוטרים נוטלים את הסרט ויודעים איך אירעה התאונה. יודעים מצוין. הם יודעים שרוכב האופניים פרץ לכביש משמאל, מן החושך, מהכיוון הכי לא צפוי, שלא הגיע כלל לרכיבה בצד ימין אלא נפגע מיד כשנכנס לנתיבו של הנהג.. אבל הסרט הזה להבנתו של מישהו עלול חס וחלילה להביא לזיכוי הנאשם. הרי ראויים שם שאיננו אשם טפו טפו טפו. מה עושים? מעלימים אותו. לא היה ולא נברא.

אז עשיתי אל כל מה שאני יודע לעשות שנים רבות. הרגזתי את התובעת, ואת הממונים עליה, את הקצונה המשטרתית שהתגייסה להציל את השרץ ולהכשירו. לא יאומן. אבל כבוד השופטת כרמית פאר גינת – הבינה, ראתה, קלטה ואני משוכנע שיצאה מן המשפט הזה מפוקחת בהרבה ממה שהייתה בתחילתו. אחרי שנתיים של סבל בל יתואר, פסילה מלנהוג עד תום ההליכים, ניתן פסק דין. אבל מה אמר בית המשפט על מעשי הזוועה?  שום דבר. כאילו לא היה. זיכו בן אדם- זה לא מספיק? מי שיעמיק יבין. יזדעזע. אבל לא ימצא גינוי מפורש. את זה מערכת המשפט שלנו ככלל – לא מסוגלת להפיק מעצמה.

שלחתי את הנהג המאושר והדומע מרוב התרגשות למזכירות בית המשפט לקבל מכתב למשרד הרישוי – כדי שיחזור לנהוד כבר מחר והוא חוזר אלי ואומר: הן (המזכירות) אמרו שאין להם מושג מה עושים, כיוון שאף פעם אין זיכויים…..

אתם אומרים זה מקרה לא מייצג? אני מצטער- אינני י מסכים. כלל וכלל לא.

ואלו שבישלו את התבשיל המר הזה, מתחילתו ועד סופו הם: השוטר רס"ר חאתם חרדאן, השוטר רס"מ רמי כהן, השוטר נאדי מזראייב, השוטר פקד אייל ינאי, השוטר סנ"ץ רומן בראונשטיין. וליבי דאב שהפרקליטה עו"ד דורית לוי פראנק לא ידעה לעצור בזמן ולמנוע מהנאשם סבל מיותר,  ותחת זאת הגנה על מה שלא ראוי אלא לגינוי. אולי הימעותה מלהתייצב לשמיעת הכרעת הדין מעידה כאלף עדים שמצפונה אינו שלם, והתוצאה – הזיכויי – התבהרו לה זה מכבר כבלתי נמנעים. רבותי, לא ניצחתי אתכם. זיכוי של נהג אחד אין בו רבותא. לחשוב שכל כך הרבה עוברים תחת שיטות עבודתכם כפי שהתגלו כאן. המפסידים הם כולנו. אני רק  חשפתי אתכם לאור. ישפוט הציבור. ואם מישהו מכם חולק עלי – שטענתי דברים בלתי נכונים בעליל, בבקשה, אני מוכן להתמודד.

לקריאת כתב האישום ופסק הדין

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רופא הפך פציינטית לשפחת מין

הפציינטית נגד הרופא

(מיוצגת על ידי עו"ד דוד קולקר).

האם מותר לרופא לקיים יחסי מין בהסכמה מלאה עם פציינטית בוגרת?

התשובה לשאלה הזו היא חד משמעית – לא! כך קובע פסק דין עדכני מ 04.12.13 המובא בפניכם כאן במקור (בהגבלות צו איסור פרסום של שמות הצדדים ומספר פרטים שעניינם צנעת הפרט של התובעת.)

יש רבים שלא יבינו מדוע התשובה צריכה להיות "לא" מוחלט. הרי לפציינטית מותר להתאהב ברופא. וגם הוא, הרופא, עשוי בהחלט להתאהב בפציינטית. ואם שניהם אנשים בוגרים, מבינים מה הם עושים ועושים את זה בהסכמה, מדוע לא?

הקודקס האתי של הסתדרות הרופאים אוסר על יחסים כאלה, לפחות שנה מאז סיום הטיפול, וגם אז מחייבים את הרופא המבקש לחרוג מהאיסור לקבל חוות דעת של רופא מומחה אחר בנושא. הסיבה היא החשש שזה יזיק לפציינטית שאינה מודעת לסכנה האורבת לה ביחסים מסוג זה.

הזהירות היתרה בעניין הזה נובעת כמובן מכך שמדובר ב"יחסי מרות" כמו שהחוק הפלילי קורא לזה, ואילו הפסיכולוגים קוראים לזה "טראנספרנס" או "יחסי העברה". יחסים כאלה נוצרים בין אדם לאיש מרות כמו רופא, שהם על פי רוב ומדרך הטבע יחסי כבוד והערכה  המונעים על ידי המנגנון הפסיכולוגי האנושי. במצב זה כוחו של הרופא רב, כל מילה שלו מקבלת משמעות ועצמה מיוחדות, ובנקל יכולים להתפתח "יחסי אהבה" או תלות שאינם מעוגנים באמת ברצון והצורך החופשי. וכשהחלש "מתאהב", אין קל מזה לרופא לנצל זאת ליחסי מין הניתנים מאהבה תמורת אשליה, ואשליה בלבד.

גם הפציינטית בעצמה שוגה בהבנת מה שקורה לה ולעיתים נדרשים שנים כדי שתוכל להשתחרר מהמלכודת הזו. יש מקרים שהדבר אורך שנים רבות כשהקרבן אינה מצליחה להגיע לכדי הכרה ומיקוד התובנה על הקשר בין האירועים הללו וההשפעה שלהם על מהלך חייה, כלומר המחיר היקר ששילמה ועודנה משלמת. אני ממליץ לקרוא את המקרה המאלף של "הפלונית" היישר מפסק הדין.

סיפור מאלף כזה הגיע לטיפולי. אישה מהמגזר הערבי, נשואה ואם לשניים  המטופלים אצל רופא המשפחה המבוגר ממנה בכ- 20 שנה, מצאה עצמה מאוהבת בזרועותיו ומקיימת איתו יחסי מין סדירים על פני תקופה של כ-6 שנים. אט אט חדרה למוחה ההכרה שהיא איננה אלא שפחת מין, ושהיא מונעת על ידי מניעים נפשיים שלא מאפשרים לה להשתחרר מאחיזתו.

משפנתה לעזרה של גופים שונים, כולל ארגונים המסייעים לנפגעות תקיפה מינית, לא מצאה אוזן קשבת. המקרה שלה לא התאים לאג'נדה השגרתית. אולי זה סתם רומן, אומרים אלו שאין להם הכח להתמודד, ומניחים את החופש לפושע להמשיך ולפעול באין מפריע. עורכי דין מן המגזר הערבי פשוט הזדהו עם הרופא! נוצר מצב שאפילו לא יכולה הייתה לספר להם את כל האמת מחשש שידחו אותה – כפי שאף קרה. או אולי תרצח על מזבח  "כבוד המשפחה".

אחרי שהתחלתי  בטיפול, מצאה עצמה מול המשטרה המקומית המיחסת לה רדיפתו של הרופא, ואפילו נעצרה למספר ימים בחשדות כבדים שנמנע ממני לפרט.

אבל, בסופו של התהליך, ואחרי שהצלחתי להגיש לבית המשפט את המקרה פרוש  על כל רבדיו באופן שניתן להבינו ולהזדהות עם הקורבן, ניסח כבוד השופט יהושע רטנר מבית המשפט השלום פסק דין , היכול לשמש מופת לכל מי שמבקש להבין את התהליכים הנפשיים ומערכת היחסים בין הקורבן למנצל, ובייחוד את תעתועי "האהבה" והקירבה שהקורבן מבקש מן המנצל גם אחרי שהבין, אחרי שהוא נמצא כבר בתהליך, ועודנו חצוי בליבו פנימה  אפילו נמצא כבר בתוך המשפט עצמו. פסק דין מאלף.

פסק הדין הזה הוא גמול מרפא, תרפויטי לנפגעת. היא מקבלת הכרה – recognition – הכל כך חסרים בשלבים הארוכים שמרגע התובנה, הניסיון להיחלץ ובמהלך המשפט – כאשר החברה אינה  מוכנה לתת לה הכרה, שלא לומר עוינת אותה ממש. הנפגעת במקרה שלנו נאלצה לעקור עם משפחתה מיישוב מגוריה בשל עוינות החברה והיחס האכזרי לילדיה בבית הספר. מחיר כבד מנשוא.

כן, וגם פיצוי כספי משמעותי נפסק לה.

אני ממליץ בכל לב, לא להתעצל ולקרוא את פסק הדין על כל 36 עמודיו.

הסוף, ההכרה הכל כך חשובה, החזירה לנפגעת – את רצונה לחיות.  פסק הדין ניתן ב- 04.12.13

בדומה ללקוחה זו יש בטיפולנו עוד מקרים הכלואים בחובת הסודיות והנאמנות ללקוח, וכל אחד ואחד מהם מדהים יותר מקודמו.

פסק דין פלונית נגד אלמוני

נהיגה בשכרות – האיום הפחד והסיכוי להינצל

שופטים המאיימים על הנאשם ועל לקוחו כי יבולע להם אם יעמדו על זכותם לכפור באשמה ולנהל משפט שכיחים ביותר. לא תמצא עורך דין לתעבורה שלא יאשר לך עובדה חמורה ומצערת זו.  יש כאלה שאפילו "מסבירים" לנאשם שעורך הדין לא יעזור לו – ורומזים לו שהיפוכו של דבר יהיה מדוייק יותר. כבר שמעתי במו אוזני שופטת אומרת לנאשם – אל תקשיב לעורך הדין שלך. אבל אף אחד לא נופל מהכיסא. אם מישהו סבור שהדברים לא הגיע לאוזיו של בית המשפט המחוזי או בית המשפט העליון – הרי שזו נאיביות במיטבה. אלו, שם למעלה, מעדיפים לטייח את המציאות הזו במקום להתמודד איתה. בעצם הם אפילו נותנים לה בדרך זו רוח גבית.

לפעמים השופטים כותבים זאת ממש בפרוטוקול כיוון שיש כבר מידה לא מבוטלת של אובדן התחושה שמשהו בכלל לא בסדר. הוא הרי רק מזהיר את הנאשם מתוך טוב לב ודאגה לגורלו. האם המלחמה בנהיגה בשכרות מצדיקה פגיעה כל כך קשה ביסודות המשפט?

הנה לכם דוגמא כתובה בכתב יד השופט – כדי שחס וחלילה לא יאמרו שהקלדנית הוציאה דברים מהקשרם, שבה הוא כותב ומתעד כאילו מפי הסנגור את האזהרה ואת העובדה שהונה על ידי הנאשם..

דוגמא נוספת שהיא עניין של יום בימומו היא העובדה שכל בקשה שהתביעה מניחה לפתחו של בית המשפט לדחות את הדיון, או להוסיף מסמכים, או להוסיף עדים מתקבלת אוטומטית, על פי רוב אפילו מבלי ששואלים את הסנגור. ואם הוא יתנגד זה חסר סיכוי. לאחרונה אפילו בית המשפט העליון הצטרף לזה באופן בוטה. אינני יכול לומר שדבר זה צריך להדאיג את מישהו מן הטעם הפשוט שמי שלא יוצא מגדרו מדאגה למה שכבר קורה – אין זו אלא אפיזודה אחת נוספת שהוא לא מתרגש ממה כיוון שזו מציאות חיי המשפט העגומה שלנו.

באחד המקרים הללו, ויש לומר :כרגל במקומותינו – אחרי ארבע שנים בהם נעתר השופט לדחיות מדחיות שונות של התביעה, לא הסכים לאפשר להגנה להתגונן רק משום שהמומחה מטעמה לא יכול היה הלתייצב לדיון. הוא כמובן ניצל את ההזדמנות כדי להרשיע את הנאשם ולהטיל עליו עונש קשה של שנתיים פסילה מלנהוג קנס ופסילה על תנאי.

מדובר במקרה שהנאשם צריך להיות מזוכה, אבל הוא הורשע. חלפו חדשיים ופסק הדין בוטל על ידי כבוד השופט רענן בן יוסף מבית המשפט המחוזי בתל אביב. בפסק דינו מותח כבוד השופט רענן בן יוסף ביקורת חריפה בלשון צינית ממש בכבוד השופט אריה זרזבסקי.

פסק הדין, וכתב הערעור מונחים לעיונכם כאן.

סוף דבר – אסור לפחד. צריך להילחם בנחת, בכבוד, אך בקשיחות אכזרית. אין להתפתות לשום פיתוי של בית המשפט. התביעה תאלץ בסופו של דבר להבין שבית המשפט איננו חותמת גןומי.

אגב, כבוד השופט זרזבסקי לא שינה בינתיים מרוח ניהול המשפטים, ולכן כדאי שדבר פסק הדין הזה יופץ ועוד עורכי דין יעמדו על המשמרת.